facebook
:
IMG_2920
blank
סיורו של אבי בירן | טל' נייד: 054-5560555

מייל:  avi@avi-biran.co.il

אבי לוקח אותנו למסע מרתק בזמן, מדלג בקלילות לאורך ההיסטוריה בין ימי בית ראשון לימינו אנו, ומגלה לנו פינות חמד קסומות סביב ערוצו של גיא בן-הינום.

סיפור אישי – חנות הריקמה והפליסה של סבתא הלנה:

מפי דוד גל-אור

זהו סיפורם של סבא וסבתא שלי, יוחנן והלנה גלנדאור, ושל חנות הריקמה והפליסה שלהם. משפחת גלנדאור הייתה משפחה יהודית אורתודוכסית, שהתגוררה בעיירה האיטלקית פיומה, כיום עיירת קיט בשם ריאקה בצפון קרואטיה.

קרא עוד
סיור לילי - בילוי במתחם ממילא ובמזרקות פארק טדי:

שדרות אלרוב-ממילא ופארק טדי, יפים בשעות הערב והלילה, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר ביום. את הסיור הלילי מומלץ להתחיל בתצפית ממרפסת המסעדה במלון ממילא.

קרא עוד

גיא בן-הינום... נחל מפתיע בלב העיר - פארקים, תצפיות ואתרים מיוחדים, סביב ערוצו של גיא בן-הינום

חזרה
סיורו של אבי בירן | טל' נייד: 054-5560555, מייל:  avi@avi-biran.co.il. אבי מדלג בקלילות לאורך ההיסטוריה, ומגלה לנו פינות חמד קסומות סביב ערוצו של גיא בן-הינום

גיא בן-הינוםגיא בן-הינום הוא ערוץ נחל עמוק, שעובר ממערב לעיר העתיקה. הגיא סימן את הגבול בין נחלות השבטים יהודה ובנימין, ומתקופת דוד המלך הוא הפך גם לגבולה המערבי של העיר ירושלים. בשל כך הפך הנחל להיות מוקד התרחשויות חשוב מחוץ לעיר. המים שזרמו בו בימות החורף מילאו בריכות ומאגרים גדולים, ואלה שימשו את תושבי העיר ושליטיה. בשדות הפתוחים קברו תושבי ירושלים את מתיהם, ובהם גם הקריבו קורבנות ועבדו עבודה זרה, הרחק מעיני השלטון ומבית המקדש. לאורך השנים שינה הנחל את אופיו, והוא הפך להיות שער הכניסה הראשי לעיר ירושלים. כתוצאה מכך, נבנו בו שכונות חדשות, בתי מלון ואירוח שגשגו בו, ובתי מסחר יוקרתיים הוקמו לאורכו. במהלך הסיור נטייל בין פארקים וגנים יפהפיים, נבקר בסדנאות אמנים, נהנה מהליכה בשדרות אלרוב-ממילא המעוצבות בטוב טעם, ונצפה על הנחל וסביבתו. לאורך הסיור ננסה לפענח את סוד קסמו של גיא בן-הינום, אחד האזורים המיוחדים בירושלים. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
גיא בן-הינום... נחל מפתיע בלב העיר - פארקים, תצפיות ואתרים מיוחדים, סביב ערוצו של גיא בן-הינום
arrow נקודת מוצא: הכניסה התחתונה לגן העצמאות, ברחוב מנשה בן ישראל.   arrow נקודת סיום: למרגלות גבעת התנ"ך, סמוך לדרך חברון.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות קטנות, למשפחות חובבות הליכה, למיטיבי לכת ולזוגות.   arrow אורך הסיור: כ-3.5 קילומטר.   arrow משך הסיור: 5-4 שעות.   arrow שעות וימים מומלצים: מתאים בכל שעות היום ובכל ימות השבוע.   arrow עומס: רוב המסלול לא עמוס בדרך כלל.   arrow אופי ההליכה: הסיור עובר ברובו בפארקים ובין מדשאות, וחלקים קצרים ממנו עוברים לצד כבישים ראשיים. המסלול כולל ירידות מתונות, ועלייה אחת מעט תלולה לקראת סופו.   arrow ציוד מיוחד: ציוד פיקניק, למנוחה על מדשאות ובפארקים.   arrow סיור לילי: יש, בילוי במתחם ממילא ובמזרקות פארק טדי.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
גיא בן-הינום... נחל מפתיע בלב העיר - פארקים, תצפיות ואתרים מיוחדים, סביב ערוצו של גיא בן-הינום

אתרים שמחייבים תיאום מראש > שזרי קודש במתחם חוצות היוצר, ובית המלאכה של אבי בירן. פרטים במידע השימושי שמופיע בסוף המסלול.

איפה חונים > מכיוון שאין מקום חנייה קרוב ונוח לנקודת ההתחלה, מומלץ לנסוע בתחבורה ציבורית. מי שמגיע במכונית, ייסע לרחוב הלל ויחפש חנייה באזור. אפשר לחנות בתשלום באחד החניונים שבסביבה, כמו זה שברחוב רבי עקיבא או מתחת לכיכר החתולות. ניתן גם לחנות בחנייה עירונית לצד המדרכה באחד הרחובות הסמוכים. ממקום החנייה אל צומת הרחובות הלל ומנשה בן ישראל |1|, ופונים לרחוב מנשה בן ישראל. הולכים כדקה, ומגיעים לכניסה התחתונה של גן העצמאות |2|, שם מתחיל סיורנו. מי שמגיע עם שתי מכוניות, יחנה את המכונית הראשונה בחניון מלון הר ציון שלמרגלות גבעת התנ"ך, סמוך לדרך חברון.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים ברכבת הקלה, ויורדים בתחנת רחוב יפו מרכז. ניתן גם לנסוע בקווים: 18,19,22,32,34,71,72,74,75,77,78 המגיעים לרחוב יפו, ומשם ללכת ברגל אל נקודת המוצא. קווים 13 ו-38 עוצרים גם בתחנת אגרון-ממילא, שקרובה עוד יותר לנקודת המוצא של הסיור.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה: רחוב הלל, ירושלים.  לנקודת ההתחלה: גן העצמאות, ירושלים.  לנקודת הסיום: חניון מלון הר ציון, ירושלים.

 


תעלת מים ומדשאות בגן העצמאות |3|.

אגן המים והקבורה של ירושלים העתיקה
את סיורנו סביב ערוצו של גיא בן-הינום אנו מתחילים בכניסה התחתונה של גן העצמאות |2|. מרחוב מנשה בן ישראל נפנה ימינה, אל שביל סלול שנכנס לתוך הגן. נשוטט ברחבי גן העצמאות ללא מסלול מסודר, ונהנה ממראה המדשאות המוריקות והעצים המצלים, שמשרים אווירה שקטה ונעימה. על המדשאות מבלים ונחים צעירים לצד מבוגרים, זוגות שנמצאים בפגישה רומנטית, בעלי כלבים שיוצאים לטיול, ועוד. בין המדשאות והעצים עוברות כמה תעלות מים זורמים, שנחפרו כדי להשרות שלווה ורוגע, אך גם כדי לדמות את מבנה השטח המקורי. במורד הזה גלשו בעבר יובליו של גיא בן-הינום, ערוץ הנחל הרחב לאורכו נטייל היום. תעלות המים יכולות לסייע לנו לדמיין, כיצד זרמו מי הגשמים במורד ההר בימות החורף, ומילאו את הגיא. אחרי שנשוטט מעט ברחבי הגן, נחזור אל רחוב מנשה בן ישראל ונפנה ימינה. מצד שמאל נשים לב לגדר של בית קברות מוסלמי עתיק, ומצד ימין נראה בית קפה שנמצא בפינת הגן. עוד לפני שנגיע לבית הקפה נפנה שמאלה, אל שטח פתוח שנמצא מצד שמאל של הרחוב. נלך בין עצים, נחצה שביל עפר שנכנס אל בית הקברות, ומעט אחריו נפנה שמאלה דרך פירצה גדולה בגדר. מולנו נראה מאגר מים ענק וריק, העונה לשם בריכת ממילא |3|. אורכו של המאגר כ-100 מטרים, רוחבו כ-65 מטרים, ועומקו 6.5 מטרים, כך שבימים שהוא היה מלא, הוא הכיל כ-40,000 קוב מים. נוכל לשבת ולהביט על המאגר, או לרדת במדרגות, להיכנס לתוכו ולספר עליו.


בריכת ממילא מלאה במים, לפני כ־ 80 שנים.

מהעת העתיקה ועד למאה העשרים, היה השטח בו אנו נמצאים שטח פתוח, מחוץ לגבולות ירושלים. כפי שהסברנו, השטח בו אנו נמצאים היה אגן ניקוז מרכזי של גיא בן-הינום, ולכן בימות החורף הוא היה מוצף מים, ולעיתים אפילו ביצתי. הרומאים היו הראשונים שהשכילו להפוך את החיסרון של השטח המוצף, ליתרון. הם חפרו וחצבו בתוך ערוץ הנחל, ובנו מאגר ענק, אליו התנקזו מי הגשמים. יש טוענים שהבריכה נחפרה כבר בימיו של הורדוס, במאה הראשונה לפני הספירה, ואחרים סוברים שהיא נחפרה מעט מאוחר יותר, במאה ה-2 או ה-3 לספירה. כך או אחרת, ברור שנעשתה כאן עבודת תכנון והנדסה מן השורה הראשונה. מלבד מימיו של גיא בן-הינום, אגרה הבריכה רחבת הידיים, גם מים שהועברו באמה ארוכה מבריכות שלמה שבהר חברון. מכאן יצאו המים באמה נוספת, באורך של כ-750 מטר, אל בריכת חזקיהו שברובע הנוצרי של ימינו. כמות המים הגדולה, שימשה הן את תושבי העיר לצרכיהם היומיומיים, והן את עשירי העיר ושליטיה, שנהגו להתענג בבתי מרחץ מפוארים. איננו יודעים מתי הופסק השימוש במי הבריכה, אך בתמונות ובאיורים משנת 1940, אפשר לראות את הבריכה מלאה במים, כשהיא מוקפת עצים ומבנים של השכונות שנבנו מסביב. בימים אלו מתגבשות תכניות לשיקום הבריכה, והיא צפויה להפוך לפארק ולמרכז תרבות עירוני.

אם נגיע לכאן בימות החורף, נוכל לראות מעט מים שנקווים על קרקעית הבריכה, שיעזרו לנו להיזכר שאנו נמצאים בתוך ערוץ נחל רחב, שילווה אותנו לכל אורך הסיור. לאחר הביקור בבריכה נצא דרך השער בו נכנסנו, נפנה ימינה ומיד שוב ימינה, ונגיע לשביל שעובר בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק. הימצאותו של בית קברות בלב מרכז העיר, הוא דבר מפתיע ומעניין. משני צידי השביל פזורות מצבות בנות מאות שנים, וכשנלך ביניהן, נשים לב שכולן מונחות באותו כיוון, ממזרח למערב. על פי מנהגי הקבורה המוסלמיים, המת נקבר כשהוא שוכב על צידו, ובטנו לכיוון "האבן השחורה" במֵכַּה, שנמצאת מדרום אלינו. מרבית הקברים ביניהם נעבור, הם קברי מוסלמים אמידים ועשירים, שנקברו כאן בין המאה ה-14 למאה ה-19. יחד עם זאת, לא נוכל להתעלם ממצבה גדולה ומרשימה, שנמצאת מצד שמאל של השביל, שבנויה בסגנון צלבני מפואר. מצבה זו אכן הוצבה כאן כבר בתקופה הצלבנית, במאה ה-12, והמת שקבור תחתיה היה כפי הנראה נוצרי, ולא מוסלמי. דבר זה מלמד שהאזור בו אנו נמצאים, שימש לקבורת מתים נכבדים בני עדות ודתות שונות. נמשיך ללכת בשביל המישורי בין העצים, ונתרשם מסוגים שונים של מצבות. כדאי לצפות בסרטון ההדרכה, שיפנה את תשומת ליבנו למצבות המעניינות ביותר. אחרי כ-5 דקות הליכה בין הקברים, נגיע אל מבנה הקבר המפואר והמרשים מכולם |4|, תּוּרְבָּת כּוּבָּכִּיָה שמו. תחת הכיפה העגולה קבור מושל העיר צפת בתקופה הממלוכית, עָלָאא' א-דין אל כּוּבָּאכִּי. לפני מותו ביקש כּוּבָּאכִּי להיקבר בירושלים, וצוואתו מולאה בשנת 1289. קברו של  כּוּבָּאכִּי נבנה מחלקי קברים שנלקחו מכנסיית הקבר, כדי להציג לראווה את עליונות האסלאם על הנצרות. כדאי להסתובב סביב המבנה, ולהתרשם מהכתובות ומהעיטורים היפהפיים שעליו, המבטאים סגנון ממלוכי אופייני.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

בין בתי מלון מפוארים למדרחוב יוקרתי
ליד המצבה המרשימה נפנה ימינה, נרד במתינות בשביל הסלול, ובתוך כדקה נגיע לרחוב אגרון |5|. מעברו השני של הכביש מתרומם מבנה מפואר בעל חזית עגולה. זהו מלון וולדורף אסטוריה היוקרתי, עליו תוכלו לקרוא בסיור "מלכים ליום אחד". נפנה שמאלה במורד רחוב אגרון, ובתוך דקה נגיע לצומת מרומזר, מעברו השני נראה את הכניסה המרשימה לשדרות אלרוב-ממילא. נחצה את הצומת, ניכנס אל המדרחוב, ומיד נפנה שמאלה ונעלה בגרם מדרגות. נעבור תחת קשתות אבן יפהפיות בנות התקופה העות'מאנית, ונצא אל רחוב שלמה המלך.


חזיתו המשוחזרת של מלון פאלאס, וולדורף אסטוריה כיום.

נפנה ימינה, נעלה מעט, ונראה מימין את הכניסה למלון ממילא |6|. נבקש מהשוער להיכנס ולעלות לתצפית ממרפסת המסעדה. נחצה את הלובי היפהפה, ונעלה במעלית לקומה מספר 8. כאשר נצא מן המעלית, נוכל להתחיל בכל אחת משתי מרפסות תצפית – מרפסת המסעדה הימנית או מרפסת השיזוף השמאלית. אנו ניגש קודם אל מרפסת השיזוף שמשמאל. נעלה בגרם מדרגות נוסף על פי השילוט, וכאשר נגיע אל המרפסת, נוכל להשקיף על רכס הר הזיתים שנישא ממזרח, ועל מרכז ירושלים שמשתרע ממערב. נבחין בשטחו הירוק של גן העצמאות ממנו הגענו, ובכמה צריחים וכיפות של כנסיות ומבנים חשובים, שבולטים מסביב. מגדל ימק"א בעל הכיפה העגולה נישא מדרום, ואילו מצפון מפנה אלינו את גבה פסלה של מריה, שנמצא על גג המתחם הצרפתי הנודע, נוטרדם דה-ג'רוזלם. ננוח בשמש החמימה, ולאחר מכן נמשיך למרפסת התצפית השנייה. לשם כך נרד חזרה אל מפלס המעליות, ונפנה אל מרפסת המסעדה שממול. מכאן ישנה תצפית לכיוון מזרח ודרום. שדרות אלרוב-ממילא עוברות מתחתינו, ומובילות אל שער יפו ואל העיר העתיקה, שחומותיה ניצבות בגאון מולנו. בחלק השמאלי של החומות בולטת מצודת דוד, ואילו בחלקן הימני כנסיית הדורמיציון. מימין לחומות, בכיוון דרום, אפשר לראות היטב את ערוצו הירוק של גיא בן-הינום. הנחל כה עמוק ורחב, והיה קשה לבנות בתוכו או על גדתו השנייה. זו הסיבה שהוא הפך לגבולה המערבי של ירושלים במשך אלפי שנים. מי שיצא אל הנחל באותם ימים קדומים, עשה זאת כדי לשאוב מים מברכותיו, לעבד את מטעי הזיתים או לקבור את המתים. בהמשך הסיור נתוודע גם להתפתחותו של גיא בן-הינום, אך כעת נספר על שכונת ממילא, שנמצאת מתחתינו.


רחוב ממילא מתחתינו, וחומות העיר העתיקה מאחוריו.

באמצע המאה ה-19 השתנו פניה של ירושלים. העיר שהייתה בנויה רק בתוך החומות, החלה להתרחב מחוצה להן. הדרכים הראשיות שהובילו לירושלים וממנה, הפכו משמעותיות וחשובות יותר, משום שחיברו בין העיר העתיקה, ובין המבנים והשכונות שהוקמו מחוץ לחומות. המקום בו אפשר היה לחצות בנוחות את גיא בן-הינום העמוק, היה הדרך בה אנו נמצאים, שנמצאת בחלקו העליון של הנחל, באזור בו הוא מתון ורחב. נסו לדמיין שבדרך שמתחתינו נסעו עגלות וכרכרות עמוסות נוסעים, לאורכה הוקמו חנויות זולות ובתי מלאכה קטנים, ואלה התפתחו עם השנים, והפכו לאזור מסחרי מפותח. כך קמה בסוף המאה ה-19 שכונת ממילא, שכונה שחיברה בין העיר העתיקה לבין השכונות החדשות. את שמה קיבלה השכונה מבית הקברות המוסלמי הסמוך, בו ביקרנו קודם לכן. השם ממילא הוא שיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום המבטחים של אללה". לאורך השנים התפתחו הרחוב והשכונה באופן מרשים. את הכרכרות החליפו אוטומובילים, ובמקום החנויות הקטנות נפתחו בתי מסחר גדולים, כמו סוכנות הרכב היחידה בישראל של חברת "קאדילאק", ומסעדת היוקרה הבריטית "פיקאדילי". ברחבי השכונה וסביבה קמו בתי מלון רבים, כמו מלון "פאלאס" אותו ראינו. בתי המלון קידמו את פניהם של המבקרים בירושלים, והציעו להם אירוח בסטנדרט אירופאי מן השורה הראשונה. כך הפכו שכונת ממילא וגיא בן-הינום, לטרקלינה של ירושלים.


מבלים בשדרות אלרוב־ממילא היוקרתיות.

ממרפסת התצפית נרד חזרה לרחוב המלך שלמה, נצא מהמלון, ונחזור באותה דרך לשדרות אלרוב-ממילא. נפנה שמאלה, ונלך במדרחוב המטופח, בין חנויות מותגים ובתי קפה. בצידי הרחוב מוצגים למכירה פסלים של אמנים, שמשווים לרחוב אווירה אמנותית ותרבותית. נעבור ליד מבנים משוחזרים ויפים, ונופתע לראות שבכמה מהם רשומים אותיות ומספרים על כל אחת מלבני הבניין. מיספור זה איפשר לאדריכלים שבנו את שדרות אלרוב-ממילא, לשחזר באופן מדויק כמה מהמבנים העתיקים שהיו בשכונה. אנו נתקדם לאורך הרחוב, ונעבור ליד סניף סטימצקי, ששוכן בבית בו התארח הרצל בביקורו בארץ ישראל בשנת 1898. בהמשך נעבור למרגלות המנזר הצרפתי היפהפה סיינט וינסנט דה-פול. על שחזור השכונה ועל ההיסטוריה של הבתים הללו, תוכלו לקרוא ביתר פירוט בסיור "הרצל וכל האדונים הנכבדים". בדרך נוכל לעצור למנוחה באחד מבתי הקפה הפזורים לאורך הרחוב, או לשבת על מדרגות אבן רחבות שנמצאות בהמשך, מצד שמאל |7|. את המנוחה ננצל כדי להמשיך את סיפורה של שכונת ממילא.

שנות הזוהר של ממילא הסתיימו בבת אחת, עם פרוץ מלחמת העצמאות. ב-2 בדצמבר 1947, יצאו המוני ערבים דרך שער יפו, ופניהם מועדות אל המרכז המסחרי היהודי שהיה כאן. הם תקפו את בעלי החנויות, שדדו אותן ושרפו את הבניינים. במהלך המלחמה הפכה השכונה לשדה קרב של יריות והתנגשויות בין ערבים ליהודים, ואילו אחריה נותרה ממילא אחת משכונות "קו התפר", בין העיר היהודית לעיר הערבית שבשליטת הירדנים. מיקומה בין העיר העתיקה והחדשה, שהיה היתרון המשמעותי שלה, הפך לחיסרון גדול. חלקה המזרחי של השכונה, הסמוך לשער יפו, נהרס לגמרי, והיה לשטח הפקר נטוש. הבניינים היוקרתיים שסביב המנזר הצרפתי הפכו לבתי מגורים צפופים וזולים, למוסכים או לבתי עסק קטנים. בלב השכונה נבנו קירות מגן מבטון, שנועדו להגן על תושבי השכונה מירי צלפים ירדנים. גם הם לא מנעו מן הצלפים, שישבו על חומות העיר העתיקה, לפגוע במי שהעז לצאת אל מרפסת ביתו. סביב קירות המגן הוצבו גדרות תיל, ועליהן נתלו שלטים המלמדים יותר מכל על החיים בשכונה בין השנים 1967-1948: "סכנה! שטח אויב לפניך, אין מעבר". שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, הביא עימו בשורה גם לתושבי ממילא. תמו ימי הפחד מירי צלפים, והחלה תקופת השיקום וההתאוששות. במשך שנים ארוכות הוצעו תכניות רבות לשיקום השכונה, ונגנזו בזו אחר זו. נדמה היה כי שכונת ממילא לא תשוב לימי הזוהר שלה. בראשית שנות ה-80 החמיר המצב עוד יותר. תושבי ממילא ובעלי העסקים פונו מהמקום, והחל תהליך הריסה ופירוק של בתי השכונה. במקום המבנים המקוריים תוכנן מרכז מסחרי חדשני, שאינו לוקח בחשבון שימור היסטורי של מבני השכונה. אחרי מאבקים משפטיים ארוכים, מסכת של עיכובים והקפאות בנייה, נחנכו בשנת 2009 שדרות אלרוב-ממילא. בתי השכונה שוחזרו ברמות שונות, חלקם בצורה מדויקת, אחרים עוצבו בסגנון שמזכיר את הבתים המקוריים, ולחלקם לא נותר זכר. אך אם מסתכלים במבט רחב, התכנית הצליחה להשיב את שכונת ממילא למקומה החשוב, כגשר בין העיר החדשה לעיר העתיקה. גשר בו מתקיימת פעילות מסחר ענפה ויוקרתית.

 
שכונת ממילא חצויה בגדר הפרדה, בין השנים 1967-1948.

אחרי שנסיים לנוח, נמשיך להתקדם לאורך המדרחוב עד קצהו, ונהנה מהאווירה. בסוף הרחוב נפנה ימינה במורד המדרגות, נחצה את הכביש שלפנינו ונפנה ימינה.  נרד בכמה מדרגות, ונגיע לרחבה גדולה |8|, ממנה מתחיל חלקו הבא של הסיור.



תעלת מים זורמת בין מדשאות פארק טדי.

בין מזרקות, מדשאות וסדנאות אמנים
הרחבה בה אנו עומדים, היא הכניסה לפארק טדי, בו נסייר בשעה הקרובה. הפארק העירוני משלב מדשאות עם שבילים להולכי רגל, ונפרש במורד ערוצו של גיא בן-הינום. במרכז הרחבה ניצב פסל של כדור הארץ, ממנו יוצאת תעלת מים זורמים. אם נתקרב אל הפסל, נגלה שעל הרצפה, מתחת לכדור מצויר העתק של מפה עתיקה, ששורטטה במאה ה-16 על ידי כומר גרמני בשם היינריך בונטינג. המפה מציגה את העולם בצורת תלתן בעל שלוש עלים, המייצגים את היבשות אירופה, אסיה ואפריקה, והעיר ירושלים במרכזו. המפה העתיקה מציגה תפישה דתית לפיה ירושלים נמצאת במרכז העולם, והשילוב בינה לבין פסל כדור הארץ העגול שמעליה, מעניין ומיוחד. תעלת המים שיוצאת מהפסל, מסמלת את המים שזרמו בעבר בגיא בן-הינום, ומזכירה לנו שאנו הולכים בתוך ערוץ נחל. נתחיל ללכת במקביל לתעלת המים, נרד במדרגות, ונעבור בין מדשאות שפרושות משני עברי התעלה. במהרה נגיע לנקודת תצפית, המשקיפה על משטח רבוע, בתוכו נחבאים 256 זרנוקי מים. בכל שעה-שעתיים מופעלים הזרנוקים למשך כ-20 דקות, והמשטח הופך למזרקה יפהפייה, אחת הגדולות ביותר בישראל. מומלץ להגיע לכאן במסגרת הסיור הלילי, וליהנות מהמופע המרשים, המשלב גם תאורה ומוסיקה. הגן כולו קרוי בשמו של טדי קולק, שכיהן כראש עיריית ירושלים במשך 28 שנים. כאשר נרד בשביל שמימין למזרקה, נוכל לקרוא על תחנות משמעותיות בחייו של טדי קולק. נוכל גם להיכנס אל שרידי מבנים עתיקים מן התקופה הביזנטית, שהתגלו תוך כדי בניית הפארק, ושומרו בצמוד למזרקה. כדאי לנוח על המדשאות, וליהנות ממראה המזרקה על רקע חומות העיר העתיקה. לאחר מכן נמשיך לרדת בשביל המסודר, ניכנס למבנה המוזיאון של פארק טדי, ונחצה אותו מבלי להתעכב. נצא מצידו השני של המבנה, היישר אל מדרחוב מדורג, הידוע בשם חוצות היוצר |9|. נפנה ימינה במורד הרחוב, ונעבור בין החנויות הקטנות שמשני צידיו, שמשמשות גם כסדנאות עבודה של אמנים שונים. נוכל לפגוש כאן ציירים, פסלים, אורגים, אמני הדפס ויודאיקה, צורפים, רצענים ועוד. מהנה לשוטט בין הסדנאות, להתרשם מיצירות האמנות, ולשוחח עם האמנים. מומלץ במיוחד לבקר בסדנא של רוברט וקארין קליימן, שאורגים במו ידיהם טליתות צמר צבעוניות, בעזרת נול ידני. מומלץ לבקש להיכנס לתוך הסדנא, ולעלות במדרגות עץ צרות לגלריה, שם נמצא נול האריגה. כדאי גם לשמוע מהם את סיפור המשפחה, שהייתה הראשונה להיכנס למתחם חוצות היוצר בשנת 1969, וללמוד כיצד נעשית מלאכת האריגה בנול. כדי להגיע לבית המלאכה יורדים עד קצה הרחוב, פונים שמאלה, ומיד רואים אותו בפינה שמשמאל, מול מזרקה קטנה. לאחר הביקור בסדנא, נמשיך ונרד, ובמהרה נפנה שמאלה אל מדשאה רחבת ידיים. ליד גדר המדשאה נראה צמד אבני ריחיים, שמחביאות סיפור מעניין.


מתחם אמנים יפהפה בחוצות היוצר |9|.

בין השכונות שנבנו מחוץ לחומות ירושלים במאה ה-19, נשתכח מן הזיכרון הציבורי סיפורן של שלוש שכונות, שנבנו בתוך ערוצו של גיא בן-הינום. אלה היו שערי ציון, בית יוסף וג'ורת אל-ענב (בקעת השיזפים), בה אנו נמצאים. את השכונה הקימו יהודים בני עדות המזרח, שהתגוררו קודם לכן בעיר העתיקה. הם קנו את האדמות בשנת 1892 מסוחר בהמות ערבי, שהסכים למכור אותן יחסית בזול, משום ששימשו עד אז כחלק משוק בהמות מזוהם. בתי השכונה נבנו סביב צמד טחנות קמח, שפעלו בנחל כבר משנת 1880, והיו בבעלותן של משפחות סלובס וברמן. משפחת ברמן הייתה המצליחה מבין שתי המשפחות, ומאפיית הלחם שלה פעילה ומפורסמת עד היום. אבני הריחיים לצידן אנו יושבים, מסמנים את מקומה של טחנת הקמח של משפחת ברמן. שכונת בקעת השיזפים הייתה קטנה במיוחד, והתגוררו בה לכל היותר 50 משפחות, שעסקו בעבודת אדמה ובמלאכות שונות. החיים בערוצו של גיא בן-הינום לא היו קלים. המים שזרמו בנחל בימות החורף, הציפו את השכונה, ויתושים שהגיעו משוק הבהמות ומבריכת הסולטאן הסמוכים, הציקו לתושבים והדביקו אותם במחלות. אך הקושי המשמעותי ביותר החל בשנת 1920, אז החלו תושבי בקעת השיזפים לסבול מפעם לפעם מהתנכלויות של ערבים. במהלך שנות ה-20 עזבו רבות מהמשפחות את השכונה, והשכירו או מכרו את בתיהן לערבים. כמו שכונת ממילא וכל ערוצו של גיא בן-הינום, גם ג'ורת אל-ענב הפכה אחרי מלחמת העצמאות לשטח הפקר, בין ירושלים היהודית לשטח הירדני. הבתים ננטשו, וסיפורה של השכונה נשתכח מדפי ההיסטוריה. אחרי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, החליטה עיריית ירושלים לשקם את המבנים הנטושים שנותרו משכונת בקעת השיזפים, ולעודד אמנים להקים את בתי המלאכה שלהם במקום. כך, לאט-לאט, הפך האזור משכונה מוזנחת, לרובע אמנים יפהפה, שקיבל את השם "חוצות היוצר".

האמנים נמצאים במקום בכל ימות השנה, אך השם "חוצות היוצר" מוכר לרוב הציבור, דווקא בשל פסטיבל שמתקיים כאן כל קיץ, ונושא את אותו שם. הפסטיבל כולל יריד אמנים, תצוגות של מוצרים מארצות שונות, והופעות של מיטב הזמרים. ההופעות מתקיימות בבריכת הסולטאן, אליה נגיע בעוד דקות ספורות. לשם כך נחצה את המדשאה לאורכה, נצא מצידה השני ונפנה חצי-ימינה אל כביש שעובר בצידו הימני של הנחל. זאת משום שבתוכו ישנה בריכה חצובה גדולה מאוד, המוכרת בשם "בריכת הסולטאן". כמו בריכת ממילא, גם בריכה זו ריקה כיום ממים, אך בשונה ממנה, בריכת הסולטאן מטופחת, ומשמשת למופעי מוזיקה ותרבות. במהרה נשקיף על הבריכה הגדולה שנמצאת משמאלנו, ונראה שהיא מלאה במות וטריבונות של כיסאות.

אם נביט היטב על הבריכה שמשמאלנו, נראה שהיא בנויה באזור בו הופך ערוץ הנחל מצוקי ועמוק. זוהי נקודה בה נוח "לתפוס" את המים הזורמים בערוץ, ולאגור אותם. הבריכה הייתה קיימת כבר בעת העתיקה, ויש שסוברים שנחפרה בתקופת בית שני או בראשית התקופה הרומית. ניתן לשער שהמים שנאגרו בבריכה שימשו לחקלאות, משום שלא סביר שהעלו אותם מכאן לתוך העיר העתיקה. לאורך התקופות כונתה הבריכה בשמות רבים, כמו "בריכת הנחשים" ו"בריכת הגרמנים", אך את שמה וצורתה הנוכחית קיבלה הבריכה במאה ה-16, בתחילת תקופת השלטון העות'מאני. הסולטאן סולימאן המפואר, שיזם גם את בניית חומות העיר העתיקה, ציווה להקים סכר לרוחב הערוץ, והוא תחם את הבריכה מדרום והגדיל אותה. מי הבריכה שימשו את עולי הרגל שהגיעו לירושלים מדרום, ומאוחר יותר גם להשקיית בהמות, שנמכרו בשוק שנערך בשולי הבריכה.

נתקדם בשביל שעובר מעל הבריכה, וכעבור 4-3 דקות נצא דרך שער, ונגיע לדרך חברון |10|, שעוברת על גבי הסכר שבנה הסולטאן סולימאן. במידה שהשער סגור, עלינו לחזור על עקבותינו במשך מספר דקות, ולהגיע לכאן בשביל סלול שעובר במפלס עליון יותר. בדרך חברון נפנה שמאלה, נלך על גבי הסכר, ובתוך דקה נראה משמאלנו מתקן מים עתיק ומפואר. גם מתקן זה, שמכונה בערבית "סביל" (רהט), נבנה בהוראת הסולטאן סולימאן, והוא נועד לדאוג לרווחת עולי הרגל לירושלים. על הסביל חקוקה כתובת בערבית: "ציווה לבנות מקום שתייה זה אדוננו... המלך הכביר הסולטאן סולימאן...יקיים אללה מלכותו ושלטונו לעד". באמונה המוסלמית מובטח מקום של כבוד בגן עדן, למי שמקיים את מצוות הצדקה. דאגה למים עבור הציבור, נחשבה בעת העתיקה כצדקה של ממש, כזו שסוללת את השביל לגן עדן. נסו לדמיין את הנוסעים בכרכרות ואת הרוכבים על החמורים, עוצרים בצד הדרך רגע לפני שהם מגיעים אל ירושלים, שותים לרוויה ומשקים את בהמותיהם. בשנים האחרונות שופץ הסביל, וכיום זורמים בו מים צלולים, ממש כמו פעם. מהסביל נתקדם מעט עד לצומת המרומזר, נפנה ימינה ונחצה את הכביש. כעת נפנה שמאלה ומיד ימינה במעין פניית פרסה, ונלך בכביש פנימי שיורד אל מתחת למפלס הכביש הראשי, הסכר של אותם ימים. אחרי דקה לערך, נפנה שמאלה במדרגות שיורידו אותנו שוב אל ערוץ הנחל. את פנינו יקבלו מדשאות רחבות ידיים, הפרושות בין מצוקים שמתרוממים בשיפוע חד. בין המדשאות נטועים עצי זית ותאנה, לצד עצים גדולים שמעניקים צל רחב. נשב תחת אחד העצים |11|, נהנה מהשקט, ונרגיש כאילו אנו נמצאים בחיק הטבע. את המנוחה והשלווה ננצל כדי לספר על גיא בן-הינום בתקופת המקרא.

חלקו העמוק של גיא בן-הינום היה סמוך לירושלים הקדומה, שהשתרעה על פני גבעת עיר דוד והר המוריה. אך המצוקים החדים שסביבו, גרמו לתחושת ריחוק מן העיר. בימי בית המקדש הראשון, הגיעו לכאן רבים מתושבי ירושלים כדי להתנתק מן העיר ומן המקדש, ולעבוד את האל הכנעני שנקרא מֹלֶך: "כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם ה'... וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ..." (ירמיהו ז', ל-לא). בתרבות הכנענית נחשבה שריפת הבנים והבנות באש כקורבן מיוחד, איכותי יותר מקורבן עוף או בקר. על מנת לרצות את אלילם, היו הכנענים, ובעקבותיהם גם תושבי ירושלים, שורפים את ילדיהם באש בעודם בחיים. כדי שזעקות הילדים לא תגענה אל אוזני אמותיהם שישבו בין חומות העיר הסמוכה, הכו עובדי המֹלֶך בתופים בעוצמה רבה, מתוך אקסטזה דתית. זו אולי הסיבה בגינה מכנה ירמיהו הנביא את הבמות עליהם הקריבו את הילדים, בשם "במות תופת", ביטוי הלקוח מלשון תוף. עבודת המֹלֶך הייתה כה רווחת בקרב תושבי ירושלים, עד כי חלק ממלכי יהודה עצמם הקריבו את בניהם למֹלֶך. הם בחרו להתעלם מהאיסור הכפול המופיע בספר ויקרא, לפיו עבודת המֹלֶך הייתה אחת העבירות החמורות ביותר שיכלו בני ישראל לבצע: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ... אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ..." (ויקרא כ', ב-ג). כך שינה גיא בן-הינום את פניו, והפך מערוץ נחל שקט וטבעי, לאתר שריפה המוני ומחריד. הנביא ירמיהו, שנאבק בעובדי האלילים בסוף תקופת בית המקדש הראשון, ניסה לשנות את שמו של הנחל מגיא בן-הינום לגיא ההריגה: "וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה" (ירמיהו י"ט, ו). ירמיהו קיווה כי שינוי שמו של הנחל לשם מפורש ונורא, יגרום אולי להפסקת העבודה הזרה או לפחות להפחתתה. אך נראה שירמיהו איחר את המועד. כה מזעזעים היו המעשים שנעשו בגיא בן-הינום, עד כי שמו המקורי השתרש עמוק בשפה העברית, והפך כינוי למקום אליו נשלחות נשמות החוטאים לאחר המוות, הגי-הינום.

תצפיות ושלל הפתעות, על גדתו המערבית של הנחל
אחרי המנוחה נמשיך בדרכנו, נרד בין העצים עד שנגיע לשביל שחוצה את המדשאה, ונפנה בו ימינה. נעלה בגרם מדרגות, אחריו נפנה שמאלה ונלך בשביל הצמוד למדרון שמימין, עליו בנוי מבנה ה"סינמטק" של ירושלים. נעלה בגרם מדרגות ארוך יותר, ובסופו נפנה שמאלה ושוב שמאלה, ונגיע למצפה קטן ויפה בשם מצפה שמואל. המצפה נקרא על שמו של הטייס שמואל בן גרשון, שנהרג בהתרסקות מסוק בשנת 1994. מתחתינו מעמיק ערוצו של גיא בן-הינום, בתוכו נמצא מבנה בית ספר למוזיקה, ומעבר לו מתרומם הר ציון. מבנה בית הספר למוזיקה, כמו גם מבנה הסינמטק, הם השרידים היחידים משכונת שערי ציון, אחת השכונות הנעלמות שנבנו בערוץ הנחל בסוף המאה ה-19, וננטשו לגמרי. אם נביט ימינה, נראה שערוץ הנחל מתפתל ומעמיק עוד יותר, בדרכו למפגש עם נחל קדרון, שם שוכן היום הכפר סילואן. מעל המצוקים התלולים, והצנירים שתוחמים את הערוץ, בנויה שכונת אבו תור. אם נביט שמאלה, נראה את חומת העיר העתיקה, ונוכל לעקוב אחרי הדרך שעשינו בתוך ערוץ הנחל המוריק. ממצפה שמואל נחזור מעט על עקבותינו, נפנה ימינה ונעלה בשביל רחב, המסומן בסימון שבילים כחול. מי שמעוניין יכול להביט למעלה, ולהבחין בקרונית מתכת שתלויה על כבל. את סיפורם של אלה נספר בהמשך. כעת נחלוף על פני גרם המדרגות דרכו הגענו, נמשיך לעלות כ-2 דקות נוספות, ונגיע שוב לדרך חברון. נפנה שמאלה, ונעלה במדרגות על גשר להולכי רגל שנמתח מעל הכביש. נחצה את הגשר |12|, ונעצור ליד פסל של האמן יגאל תומרקין. בפסל מוצגים כלי מלחמה שונים, ומעליהם הפסוק הנודע מספר ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד). הפסל הוצב כאן, על גבול שטח ההפקר, בשנת 1965, והביע את משאלת השלום של תומרקין ושל רבים אחרים. את הפסל בחר תומרקין להבליט על ידי אובליסק גבוה, אותו יכולים היו לראות גם הירדנים שישבו מעברו השני של הגיא ושל הגבול. מהפסל נתקדם מעט במעלה הרחוב, ובמהרה נחלוף על פני הכניסה למרכז מורשת מנחם בגין שנמצא משמאל. נעלה עד הצומת שבקצה הרחוב הקצר, ונפנה שמאלה אל מדשאה קטנה. נחצה אותה, וניכנס דרך שער אל מתחם מערות קבורה מתקופת בית ראשון |13|. מערכת מערות זו נחצבה בסלע, אך תקרותיה התמוטטו לאורך השנים, ולכן כיום המערות פתוחות. כמו שראינו בראשית הסיור, אזור גיא בן-הינום שימש לקבורת המתים, משום שהיה מחוץ לעיר. במערות בהן אנו נמצאים, נקברו יהודים, ושיטת הקבורה הייתה מעניינת במיוחד. 


משקיפים ממצפה שמואל על גיא בן־הינום והר ציון.

בעת העתיקה, נקברה דלת העם באדמה או בשדות, ואילו המכובדים והאמידים נקברו במערות קבורה, כמו זו בה אנו נמצאים. את המת הניחו על דרגש כשפניו כלפי מעלה, והוא מוקף במנחות וקמעות. הדרגשים במערות בהן אנו נמצאים, מפוארים במיוחד. אפשר ללמוד זאת ממציאתם של משכבי ראש, שקערוריות חצובות שנועדו לייצב את ראש הנפטר על גבי דרגש האבן. במשך שנה שכב המת על הדרגש, עד שמגופו נותרו עצמות בלבד. בתום השנה נאספו אל הקבר בני משפחתו, ולאחר טקס קצר, העבירו את עצמותיו ואת מנחותיו אל הבור הגדול שמתחת לדרגש. יש הסוברים כי זהו מקורו של טקס האזכרה השנתי שנערך בתרבות היהודית לכבוד המת. בבורות הללו, שנקראות מאספות, היו מצטברות העצמות של כל בני המשפחה. כך אפשר לפרש באופן מוחשי את דבריו של יעקב לפני מותו: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי..." (בראשית מ"ט, כט). כאשר הגיעו חופרי מערות הקבורה, אל המאספות שתחת דרגשי הסלע, הם מצאו אותן בדרך כלל ריקות. שודדי קברים שעברו באזור לאורך השנים, פרצו אל המאספות, ובזזו את השלל שנקבר יחד עם המתים. אך בחפירה שנערכה כאן בשנות ה-80, גילה במקרה אחד הנערים המתנדבים חלקי כדים ושברי עצמות, שבצבצו מתוך אחת המאספות. תקרתה של מאספה זו קרסה בחלקה, וגרמה לשודדי הקברים לחשוב שהיא ריקה. בחפירה התברר שמאספה זו נותרה מלאה לגמרי. עצמותיהם של 95 מתים היו קבורות כאן, וביניהם אלפי תכשיטים, שברי כדים וקמעות. בין התכשיטים התגלו שתי לוחיות כסף זעירות מגולגלות היטב, המתוארכות לשנת 600 לפני הספירה. בתהליך עדין שארך שלוש שנים, נפתחו הלוחיות ופוענחו. הטקסט שנכתב בהן בכתב עברי קדום, עורר התרגשות רבה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". זוהי גרסה מקוצרת של ברכת הכהנים, המוכרת מספר במדבר. זהו גם הממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי, שנתגלה בעולם כולו. מדובר בטקסט שמופיע בתנ"ך, ונחרט בתקופה בה עדיין הסתובבו בירושלים נביאים כירמיהו ומלכים כיאשיהו וצדקיהו. הממצא עורר את תקוותם ושמחתם של החוקרים. דווקא סמוך למקום בו נערכה בימי בית ראשון עבודת המֹלֶך המזוויעה, נמצא תכשיט ועליו ברכת הכהנים, ושמו של אלוהי ישראל. שתי לוחיות הכסף מוצגות כיום במוזיאון ישראל, והן נחשבות לאחד הממצאים המרגשים והחשובים בתולדות החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל, ובעולם כולו.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

לאחר הביקור המרגש במערות הקבורה העתיקות, נחזור באותה דרך אל הכניסה למרכז מורשת מנחם בגין. נצא מהמרכז, נחצה שוב את הגשר מעל דרך חברון, ובירידה ממנו נפנה שמאלה במעלה הכביש. נעלה כ-2 דקות לצד הרחוב הסואן, עד שנראה משמאל שער מתכת, ולצידו שלט "הרכבל להר ציון". את הביקור באתר יש לתאם מראש (פרטים במידע השימושי). מהכניסה נפנה שמאלה, נעלה בגרם מדרגות קצר, וניכנס אל המבנה שמולנו |14|. זהו חלק ממלון הר ציון, ששימש בעבר בתור בית חולים של המסדר ההוספיטלרי ומחסן נשק של התורכים. אך הפרק המיוחד של המבנה, עליו נספר, הגיע מאוחר יותר, בתקופת מלחמת העצמאות. נחצה את החדר הראשון, וניכנס דרך פתח מקושת, אל חדר ההפעלה של הרכבל להר ציון. נעבור בין תמונות מתקופת הלחימה, וניגש אל החלון המשקיף מזרחה. מתחתינו עובר ערוצו העמוק של גיא בן-הינום, ומעברו השני נישא הר ציון. בינינו לבין ההר נמתח כבל באורך של כ-200 מטר, ועליו תלויה קרונית מתכת.

במהלך מלחמת העצמאות התנהלו קרבות קשים סביב גיא בן-הינום. כוחות צה"ל כבשו את הר ציון, נקודה אסטרטגית שנמצאת מעברו השני של הנחל, אך מחוץ לחומות העיר העתיקה. הכוחות שכבשו את ההר, לא הצליחו לכבוש חלקים נוספים מהעיר העתיקה, והר ציון נשאר מובלעת ישראלית על גדתו המזרחית של גיא בן-הינום. הדרך להר ציון הייתה מסוכנת, ועברה במנהרה צרה שנחצבה במורד ההר, וחצתה את גיא בן הינום. המנהרה איפשרה העברת אספקה והוצאת פצועים מן ההר, אך המעבר בה היה איטי ולא נוח. למפקדי צה"ל היה ברור שיש למצוא פיתרון חלופי. בחודש דצמבר 1948 הגה אוריאל חפץ, עוזר קצין ההנדסה של חטיבת עציוני, רעיון מהפכני. הוא הציע למתוח כבל פלדה שיקשר בין הר ציון לבית החולים הנטוש על דרך חברון, ועליו להעביר קרונית שתוכל לשאת משקל של כ-250 ק"ג. התכנית יושמה במלואה, וזכתה בשם הקוד "דרך אבשלום". מדי לילה היה נמתח כבל הפלדה, והקרונית נסעה עליו הלוך ושוב. בדרך זו העבירו לחיילים תחמושת, ציוד רפואי ואספקה, ובמידת הצורך פינו ברכבל פצועים מהר ציון, והוכנסו לוחמים חדשים במקומם. שלושה חיילים עמדו בכל עמדה, הפעילו את גלגלת הרכבל, והעבירו אותו בתוך דקות ספורות אל הצד השני. עם עלות השחר הורדו הכבל והקרונית לתחתית ערוץ הנחל, כדי שלא יתגלו על ידי הירדנים. כחצי שנה שימש הרכבל את כוחות צה"ל, וסייע לשמור על השליטה במובלעת הישראלית בהר ציון. כאשר תמה המלחמה, הוחלט להשאיר את הרכבל בכשירות מבצעית, והוא נשמר בערוצו של גיא בן-הינום, והיה לסוד צבאי מסווג ביותר. רק בשנת 1972, חמש שנים אחרי שחרור ירושלים, הוחלט לחשוף את סוד הרכבל, ולהקים לכבודו את חדר המוזיאון בו אנו נמצאים.

לאחר הביקור, נצא מהמוזיאון הקטן אל דרך חברון. התחנה הבאה והאחרונה בסיור, היא המבנה בן שתי הקומות שנמצא מעברו השני של הכביש. מכיוון שאין כאן מעבר חצייה, נפנה שמאלה, נחצה את הכביש במעבר חצייה מסודר, שנמצא מעט בהמשך, ונחזור אל המבנה המכונה "בית אות המוצר הירושלמי". אגודת "אות המוצר הירושלמי" הוקמה במטרה למשוך אמנים להישאר בירושלים, ולסייע להם ליצור בה, ובשנות ה-70 היא קיבלה את המבנה הזה, שהפך להיות ביתה. ניכנס פנימה ונגלה חצר מרובעת יפהפייה, שנראית כאילו נלקחה היישר מהמאה שעברה. היא מוקפת פתחים מקושתים, על קירותיה סמלי משפחות אצולה בריטיות, וממול ישנו חדר קטן, מחופה בקרמיקה צבעונית מרהיבה. הבניין אכן נבנה לפני כמעט מאה שנים, בשנת 1925, ובו היה אגף רפואת עיניים של בית החולים ששכן ממול. חדר הקרמיקה שימש בתור חדר התרעננות ומנוחה, בו ישבו החולים כשרגליהם טובלות במים, ונרגעו מהטיפולים. המרפאות היו בחדרים שסביב החצר, וכיום שוכנות בהם כ-30 סדנאות של אמנים החברים באגודת "אות המוצר הירושלמי". אפשר למצוא כאן אמנים בתחומים שונים כמו יודאיקה, קרמיקה, צורפות, זכוכית, ציור, פיסול ועוד, והם יוצרים ומציגים כאן את עבודותיהם. כדאי לעבור בין סדנאות האמנים, ולהתרשם מהעבודות המיוחדות. מומלץ במיוחד לעלות במדרגות אל הקומה השנייה, לפנות שמאלה, ולבקר בבית המלאכה של אבי בירן. אבי הוא אמן יודאיקה ומורה דרך, שגם בנה והוביל את הסיור שלנו. תוכלו לשוחח עם אבי, ולשמוע ממנו על יצירותיו המיוחדות, ועל הבית בו אנו נמצאים.

את סיפורו מתחיל אבי בלידתו, שהתרחשה בשבת "שירה". בשבת זו קוראים בבית הכנסת את "שירת הים" המפורסמת. מוטיב השירה מלווה את אבי גם בשם משפחתו, בירן, שמשמעותו – שר בתוכי. "תמיד הרגשתי שמשהו בתוכי רוצה לשיר, ליצור", מספר אבי. "כבר בילדותי הייתי עושה מלאכות יד פשוטות, ומכין מתנות לחברים בשביל הכיף". עם השחרור משירותו הצבאי בחיל האוויר, רצה אבי לתת ביטוי לצד היצירתי שבו, ובחר ללמוד צורפות בבית הספר היוקרתי של בצלאל. הבית החילוני בו גדל, לא הפריע לו לבחור לעסוק דווקא באמנות יהודית. "ביהדות ובמסורת יש משהו נעול ויציב. לכל כלי יש שימוש ומטרה ידועים וברורים, ואני מנסה לקחת את הכלי, למתוח את גבולות היצירתיות ולהעניק לו אופי מיוחד", מספר אבי על עבודותיו. כך למשל יצר אבי טרקטור קטן לאיסוף חמץ לפני הפסח, או צמד פמוטים שמעוצבים כמו ציציות, ונראים כזוג חרדים עם פאות ארוכות. אחת העבודות האהובות ביותר על אבי, מחזירה אותו אל פרשת "שירה". זהו גביע שבבסיסו תוף מרים, ועליו פסוק משירת הים. "יש משמעות נשגבת לאותיות העבריות ולכתב המקראי, ואני מנסה לתת להן ביטוי בכל עבודה שלי", מסביר אבי בגאווה, ומסיים: "ליצירות שלי יש שורשים שנטועים עמוק במקורות, וכנפיים שמאפשרות להן לפרוח ולגעת בשמיים".

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

בתום הביקור בבית אות המוצר, נסיים את סיורנו. נצא מהמבנה, נפנה ימינה ונעלה אל מגרש החנייה שמימין |15|, שם השארנו את המכונית השנייה. מי שמעוניין, יכול לעלות במדרגות ממגרש החנייה אל גבעת התנ"ך, ולסיים את הסיור בתצפית יפה נוספת, על גיא בן-הינום והר ציון. מי שלא השאיר כאן מכונית נוספת, יכול לנסוע במונית לגן העצמאות, או לחזור אליו בהליכה רגלית ארוכה.

סיפור אישי – חנות הריקמה והפליסה של סבתא הלנה:
מפי דוד גל-אור

זהו סיפורם של סבא וסבתא שלי, יוחנן והלנה גלנדאור, ושל חנות הריקמה והפליסה שלהם. משפחת גלנדאור הייתה משפחה יהודית אורתודוכסית, שהתגוררה בעיירה האיטלקית פיומה, כיום עיירת קיט בשם ריאקה בצפון קרואטיה. באחד הרחובות שבעיירה, החזיקה המשפחה בבעלותה חנות טקסטיל גדולה, אותה ניהל אב המשפחה יוחנן. אשתו הלנה הייתה אמונה על עבודות הריקמה והפליסה, שהיו נמכרות בחנות המשפחתית. בזמן השואה הוחרמה החנות בפיומה, ובני המשפחה נמלטו מציפורני הנאצים, והסתתרו במנזרים. בתום המלחמה הצליחה המשפחה לעלות לארץ, אל שכונת פאג"י שבצפון ירושלים. כיוון שהמשפחה נותרה ללא נכסים משמעותיים, חיפש סבא יוחנן עבודה חדשה. הוא החל לעבוד ככספר בבנק ישראל, שהיה ממוקם בבניין 'מצפה', במפגש הרחובות יפו ושלומציון. עבור סבתא הלנה רכש סבא בדמי מפתח חנות קטנטנה במעלה רחוב שלמה המלך. בחזית החנות ניתלה שלט בולט, עליו נכתבה המילה "ריקמה", ומתחת לה "פליסה". סבתא הלנה ישבה בחנות במשך כל היום, ויחד עם בת משפחה צעירה, הייתה אורגת ורוקמת בתי תפילין, טליתות, כיסויי חלות, מלבושים לספרי תורה ופרוכות לארונות קודש. כאשר סבא יוחנן היה מסיים את עבודתו בבנק, הוא היה יורד דרך רחוב שלומציון, מגיע לחנות הריקמה, ומסייע  לסבתא בעבודתה. בזיכרונות ילדותי הייתי מסיים את שעות הלימודים בבית הספר היסודי "חורב", שהיה אז בגן העצמאות, מצטרף לסבא, ויחד היינו מבקרים בחנות. סבתא הייתה עסוקה מאוד, והחנות הקטנה זכורה לי בתור מקום פעלתני והומה קונים. צלילי מכונות התפירה התמזגו בשיחות באיטלקית, יידיש והונגרית, ויצרו קסם מיוחד שזכור לי עד היום. בראשית שנות ה-70 פקד את המשפחה אסון כבד, כאשר דוד יצחק, אחד מבניהם של יוחנן והלנה, נהרג בעת שירות מילואים. סבא יוחנן נפטר זמן קצר לאחר מכן משברון לב. כאשר סבתא הלנה נפצעה בידה ממכונת התפירה, נסגרה החנות, והוחזרה לממונה על הרכוש הנטוש. במקום בו הייתה חנות הריקמה והפליסה של משפחתי, נמצאת היום הכניסה למלון ממילא המפואר, בו אנו נמצאים.

סיור לילי - בילוי במתחם ממילא ובמזרקות פארק טדי:
שדרות אלרוב-ממילא ופארק טדי, יפים בשעות הערב והלילה, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר ביום. את הסיור הלילי מומלץ להתחיל בתצפית ממרפסת המסעדה במלון ממילא. אחרי שמחנים את המכונית בחניון ממילא, עולים במעלית אל השדרה, וממנה הולכים אל הכניסה למלון ממילא |6|. עולים אל מרפסת המסעדה שבקומה השמינית, ומגיעים לתצפית המיוחדת. מתחתינו נמתחות שדרות אלרוב-ממילא, ומעבר להן ניצבת חומת העיר העתיקה, המוארת בצורה יפהפייה. גיא בן-הינום עצמו חשוך, אך בצידו הימני בולטים מגדל ימק"א ומלון המלך דוד. אחרי התצפית המרשימה חוזרים אל המדרחוב, הולכים לאורכו, ונהנים מהאווירה הנעימה ששוררת בו. מכאן ממשיכים על פי ההנחיות שבמסלול אל מזרקות פארק טדי. הפארק פתוח בכל יום עד השעה 23:00, ובשעה 22:00 נערך מופע מזרקות מרהיב ומיוחד במינו. 256 זרנוקי המים מרקדים יחד עם פנסים ואורות בשלל צבעים, לצלילי נעימות מוזיקליות. המופע נמשך כ-20 דקות, ואפשר לצפות בו מהמרפסת שמעל המזרקה, או מהמדשאות שסביבה. לאחר מכן חוזרים באותה דרך אל המכונית.

מידע שימושי
מלון ממילא
טלפון: 02-5482222.
שעות פתיחה: בכל שעות היום והערב.
כניסה: ללא תשלום.

פארק טדי
שעות פתיחה: בכל יום בין השעות 22:00-07:00. המזרקה פעילה בכל שעתיים עגולות בשעות היום, ובכל שעה עגולה בשעות הערב.
כניסה: ללא תשלום.

שזרי קודש במתחם חוצות היוצר
טלפון: 02-6289459.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 17:00-10:00. מומלץ לתאם מראש.
כניסה: ללא תשלום.

מערות הקבורה בכתף הינום, בתוך מתחם מרכז מורשת בגין
טלפון: 02-5652020.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 18:00-08:00. ביום ו בין השעות 14:00-08:00.
כניסה: ללא תשלום.

הרכבל להר ציון
טלפון: 054-4609540.
שעות פתיחה: בכל יום, בין השעות 17:00-09:00.
כניסה: ללא תשלום.

בית אות המוצר
בית המלאכה של אבי בירן: בתיאום מראש, בטלפון: 054-5560555.
שעות פתיחה: משתנות, בהתאם לפעילות האמנים במקום.
כניסה: ללא תשלום.
 

 

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים
ויה דולורוזה... נושאי הצלב ברובע המוסלמי - בעקבות דרכו האחרונה של ישו, ברובע המוסלמי הססגוני

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

 

מסלולים נוספים באיזור
Map
דרגת קושי
דרגת קושי
קלה - בינונית.
משך הטיול
משך הטיול
5-4 שעות.
אורך המסלול
אורך המסלול
כ-3.5 קילומטר.
עונה מומלצת
עונה מומלצת
מתאים בכל שעות היום ובכל ימות השבוע.
סוג המסלול
סוג המסלול
חד כיווני.
רחצה במים
רחצה במים
אין.
מידע שימושי:

מלון ממילא
טלפון: 02-5482222.
שעות פתיחה: בכל שעות היום והערב.
כניסה: ללא תשלום.

פארק טדי
שעות פתיחה: בכל יום, בין השעות 23:00-07:00. המזרקה פעילה בכל שעתיים עגולות בין השעות 16:00-10:00, ובשעות הערב בכל שעה עגולה, בין השעות 22:00-20:00.
כניסה: ללא תשלום.

שזרי קודש במתחם חוצות היוצר
טלפון: 02-6289459.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 17:00-10:00. מומלץ לתאם מראש.
כניסה: ללא תשלום.

מערות הקבורה בכתף הינום, בתוך מתחם מרכז מורשת בגין
טלפון: 02-5652020.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 18:00-08:00. ביום ו בין השעות 14:00-08:00.
כניסה: ללא תשלום.

הרכבל להר ציון
טלפון: 054-4609540.
שעות פתיחה: בכל יום, בין השעות 17:00-09:00.
כניסה: ללא תשלום.

בית אות המוצר
בית המלאכה של אבי בירן: בתיאום מראש, בטלפון: 054-5560555.
שעות פתיחה: משתנות, בהתאם לפעילות האמנים במקום.
כניסה: ללא תשלום.