זכרון משה לשכונת הבוכרים... ציונים ובוכרים בשכונות חרדיות - מבנים מרשימים ופינות נסתרות, בין זכרון משה לשכונת הבוכרים

זכרון משה לשכונת הבוכרים - בתוך אזור מגורים חרדי סמוך למרכז ירושלים, נחבאות כמה שכונות ותיקות, שנחשבו בזמנן למודרניות ביותר בעיר. בסיורנו נעבור בין סמטאות שכונת זכרון משה הציונית, נבקר בשרידי חווה חקלאית שנקראה בשמו של אברהם אבינו, ונלך בין בתיה המפוארים של שכונת הבוכרים. לאורך הסיור נכיר את סיפורה המיוחד של כל שכונה, ונגלה מה השתמר מהעבר המופלא שלהן. נראה כיצד הפכו בתי ספר ציוניים למוסדות לימוד וסעד חרדיים, ואיך הפך אולם קולנוע מצליח לשיכון חסידי. לצד זאת, נלמד שגם בציבור החרדי יש רצון לשמר את זכר העבר ולהציג את יופיו. נעבור בארמון שנבנה לכבוד המשיח, בחצרות קסומות שנבנו על ידי יהודים אנוסים, ובבתי כנסת בהם מתפללים ברציפות 24 שעות ביממה. נבקר במאפייה ותיקה ממנה עולים ריחות נפלאים, ניכנס אל הבית הראשון שנבנה על ידי יהודים מחוץ לחומות, ונרד אל בטן האדמה, שם נחבא מתקן עתיק לגידול יונים בן 2,000 שנים. לאורך הדרך נתרשם מהווי החיים החרדי, נעבור בין בתים שחלקם מוזנחים וחלקם מרשימים ביופיים, ונהנה מהסיפורים הנהדרים שהם צופנים בתוכם. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.

איפה חונים > מגיעים לרחוב דוד ילין, ומחפשים חנייה באזור. אפשר לחנות בחנייה עירונית לצד המדרכה ברחוב זה או ברחובות סמוכים כמו סימה בליליוס, בני ברית וחזנוביץ'. ניתן לחנות גם בחניון מרכז כלל שנמצא ברחוב כי"ח, או באחד החניונים שברחוב הנביאים. ממקום החנייה הולכים לפינת הרחובות דוד ילין וישעיהו |1|, שם מתחיל סיורנו. מי שמגיע עם שתי מכוניות, יחנה את המכונית הראשונה ברחוב שלמה מוסיוף או ברחובות הסמוכים לו, אך הדבר אינו מומלץ משום שקשה למצוא חנייה.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים בקווים 1,25,45 ויורדים בתחנת ישעיהו-דוד ילין. ניתן גם לנסוע בקווים 13,34,36,56,71,72,77 שיוצאים מרחבי העיר ומגיעים לרחוב שטראוס הסמוך. מי שמעוניין יכול לנסוע ברכבת הקלה, לרדת בתחנת הדוידקה שברחוב יפו, וללכת ממנה ברגל אל נקודת ההתחלה.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה: דוד ילין, ירושלים. לנקודת ההתחלה: ישעיהו, ירושלים. לנקודת הסיום: שלמה מוסיוף, ירושלים.

מוסדות ציוניים בשכונה חרדית
את סיורנו אנו מתחילים בפינת הרחובות דוד ילין וישעיהו |1|. נעמוד ברחוב ישעיהו כשפנינו אל הכביש שיורד מהצומת, ונביט על המבנים שניצבים משני צדי הרחוב. מצד שמאל ניצב מבנה רחב המשמש כתלמוד תורה לילדים חרדים, במרכזו גמלון משולש, ועליו הכיתוב: "מרכז התורה הגדול עץ חיים". כאשר הילדים מגיעים לבית הספר בבוקר וכשהם חוזרים הביתה אחר הצהרים, הומה חצר המבנה ואי אפשר להיכנס אליה. לעומת זאת בזמן השיעורים ואחר הצהריים המקום שקט בדרך כלל, ואפשר להביט במבנה מקרוב. המבנה המרשים מלא עיטורים מיוחדים לצד סממנים ציוניים: שעון אותיות שנמצא בחלקו העליון, מגן דוד שבולט במרכז, וגם אבן ראשה שניצבת מעל דלת הכניסה, עליה חקוקים עץ דקל ובאר מים. מעל אבן זו תלוי שלט בד שמסתיר את הכתובת המקורית שנחקקה בכניסה למקום: "בית הספר להאציל לבית לֶמֵל". נותר לנו לברר מיהי משפחת לֶמֵל? מדוע מוסתר שמה מאחורי שלט בד? וכיצד ייתכן שמבנה בית ספר חרדי מעוטר בסממנים ציוניים?

שמעון אדלר לֶמֵל היה אציל יהודי שהתגורר באוסטריה, וסייע לקהילה היהודית בדרכים שונות. כאשר נפטר לֶמֵל החליטה בתו להמשיך את דרכו, וביקשה להקים בית ספר בירושלים, בו ילמדו ילדים עניים ויתומים. הגברת לֶמֵל שאפה להקנות לילדי ירושלים השכלה רחבה, דבר שיאפשר להם עתיד טוב יותר. משום כך נכללו בתכנית הלימודים לימודי חול כמו חשבון וטבע, ציור ומלאכה בנוסף ללימודי הקודש. גם שיטת ההוראה בבית הספר יועדה להיות מתקדמת לזמנה, והיא כללה שירה וריקודים, משחקים והפעלות. כדי לקדם את הנושא, שלחה הגברת לֶמֵל נציג מטעמה לעיר הקודש. בשנת 1856 הגיע לירושלים לודוויג אוגוסט פרנקל, וניגש למלאכת ייסוד המקום. הוא שכר חדר ברובע המוסלמי, עניין את ראשי הקהילות, וגייס מורים ותלמידים לבית הספר המיועד. גם הוא לא האמין כאשר יום אחד ראה על לוח מודעות איגרת שפורסמה כנגד הקמת בית הספר: "קול נהי נשמע מציון, בכי תמרורים... קומו קרעו לבבכם ובגדיכם, התפלשו באפר... גדול החורבן הזה מחורבן בית ה' הנשרף... קחו לכם כלי קרב... וחוסו על כבוד התורה ועל כבוד ה' הגדול". איגרת זו נכתבה על ידי ההנהגה האשכנזית של היישוב הישן, שחששה מאוד מחידושי ההשכלה המודרנית שהביא עמו בית הספר. לעומתם, ראשי העדה הספרדית שיתפו פעולה עם פרנקל, אישרו את תכנית הלימודים המיועדת, ואף שלחו 40 ילדים ראשונים לבית הספר. כך הפך בית ספר לֶמֵל למוסד החינוכי הראשון בארץ ישראל, בו למדו לימודי חול בצורה נרחבת. עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 1903, הוחלט להעתיק את בית הספר למקום רחב יותר מחוץ לחומות. את המבנה החדש תכנן האדריכל הטמפלרי המפורסם תיאודור זנדל, ששילב בו סממנים ציוניים לצד עיטורים קלאסיים. במשך עשרות שנים למדו כאן מיטב בניה ובנותיה של ירושלים, ובית ספר לֶמֵל היה בית הספר העממי הגדול והמבוקש בעיר.

המבנה המרשים של בית הספר למל.

ברבות השנים חלו שינויים דמוגרפיים בירושלים, והסביבה בה אנו נמצאים הפכה לאזור מגורים חרדי. כמות התלמידים בבית ספר לֶמֵל הלכה ופחתה, ולבסוף הוא נסגר. המבנה המרשים הוסב למוסד לימודים חרדי, ובאופן אירוני נמכר לפני כמה שנים לישיבת עץ חיים, אחת הישיבות הוותיקות והגדולות בירושלים. כדי לטשטש את זהותו המקורית של המקום, תלתה הנהלת בית הספר את השלט שמסתיר את כתובת ההקדשה של משפחת לֶמֵל. סיפור דומה קרה גם מעברו השני של הרחוב. נביט ימינה ונראה שני בתי מגורים גבוהים שמתרוממים מעלינו. בין המבנים אפשר להבחין בחזית משוחזרת של מבנה ישן יותר ששכן כאן לפניהם. שימו לב לגג המדורג, לפתחים המקושתים, ולכתובת חקוקה באבן שנמצאת בין החלונות העליונים: "התיאטרון נבנה על ידי מ.י. מזרחי ובניו, תרצ"ב 1932".

את ההצלחה של בית ספר לֶמֵל ניסו למנף בני משפחת מזרחי שהתגוררו בשכונת זכרון משה. הם רכשו את השטח שמול בית הספר, והקימו עליו אולם תיאטרון ובית קולנוע, שקיבל את השם 'קולנוע אדיסון'. היה זה בית הקולנוע המשוכלל בירושלים, והוא הנציח את זכרו של תומאס אדיסון, ממציא נורת הליבון וממייסדי תעשיית הקולנוע. הרעיון של משפחת מזרחי התברר במהרה כהצלחה כבירה. מאות התלמידים, המורים וההורים שהגיעו לבית הספר, ביקרו גם בקולנוע, וכמובן סיפרו עליו לבני משפחה ולחברים. בתוך זמן קצר הפך קולנוע אדיסון למוסד התרבות המצליח ביותר בירושלים. באולם הגדול נערכו קונצרטים ומופעי חזנות לצד כנסים פוליטיים, וכמובן שהוצגו בו סרטים והצגות. המועד המבוקש ביותר היה מוצאי השבת, אז היו מגיעים לכאן תושבים מכל רחבי העיר כדי לצפות בסרט חדש שהגיע מאמריקה. כדי לקצר את התור הארוך שהשתרך מאחורי הקופות, החליטו מנהלי הקולנוע להקדים את מכירת הכרטיסים ליום שבת עצמו. צעד זה עורר סערה גדולה בציבור החרדי, והוא יצא בהמוניו להפגין ברחובות. היה זה אות למאבק ארוך שנים, שהפך את קולנוע אדיסון לאחד מסמלי הוויכוח על צביון השבת בירושלים. במהלך שנים אלה הוצת האולם פעמיים, ונגרם לו נזק כבד. למרות זאת, המשיך קולנוע אדיסון לפעול עד שנת 1995, אז נסגר בשל קשיים כלכליים.

בעל המקום, משה מזרחי, סרב למכור אותו לחרדים מסיבות עקרוניות, ובמשך יותר מעשור הוא נותר שומם ועזוב. רק בשנת 2006 נענה מזרחי, ומכר את המבנה לחסידות סאטמר, וזו בנתה על חורבותיו את שני המבנים הגבוהים, בהם מתגוררות כיום משפחות של אברכים. בהתאם לחוק שימור אתרים שומרה חזית מבנה הקולנוע, ועד היום אפשר להבחין באבני הראשה של הקשתות שמעוטרות בשיבולים, ובחלון דרכו נמכרו הכרטיסים, שהיה בצד ימין. אחרי שנתרשם מהבנייה המיוחדת, נתחיל את דרכנו במורד רחוב ישעיהו. נרד כדקה, ונפנה בהזדמנות הראשונה שמאלה לרחוב פרי חדש |2|. מיד יעלה באפינו ריח של לחם טרי שמסתנן מתוך מאפיית אביחיל. ניכנס אל המאפייה, ונעבור בין ערימות של עוגיות ולחמניות שיצאו זה עתה מן התנור. בזמן שנטעם דבר מאפה, נספר את סיפורו המעניין של המקום.


עוגות שמרים טריות במאפיית אביחיל.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

משפחת אביחיל עלתה ארצה מפולין בראשית המאה העשרים, וקבעה את ביתה בשכונת זכרון משה. כדי לציין את המאורע המרגש החליט איתמר, אב המשפחה, לשנות את שם משפחתם ל"אביחיל". היו אלה ראשי תיבות בהם השתמש איתמר עוד בפולין, כאשר חתם על כתביו - איתמר בן חיים יליד ליפסק. לעומת איתמר שהיה איש ספר ורוח, החליט בנו ניסן לעבוד בעבודת כפיים והחל לעסוק באפייה. ניסן היה לש ערימות גדולות של בצק באמבטיה שבבית המשפחה, נותן לו לתפוח במטבח, ואז קולע ממנו חלות. מכיוון שבבתים לא היה תנורים, הביא ניסן את החלות לאפייה בתנור השכונתי של שכונת בתי אורנשטיין הסמוכה, שהיה ממש כאן. עם סיום האפייה, בשעת בוקר מוקדמת, היה יוצא ניסן רכוב על אופניו, ומביא את החלות היישר אל בתי הלקוחות. ניסן התאהב במקצוע, ותושבי הסביבה התאהבו בחלות שהכין. בשנת 1932 רכש ניסן את התנור השכונתי, ופתח במקום מאפייה קטנה וחנות שנושאת את שם המשפחה. שמה של מאפיית אביחיל יצא למרחוק, והפך למותג ירושלמי אהוב. לקוחות מכל רחבי ירושלים הגיעו לכאן כדי לקנות בייגלה אמריקאי או רוגלך, וכאשר הסתיים סרט בקולנוע אדיסון, הייתה מתמלאת המאפייה עד אפס מקום. עד היום שומרת המאפייה על אופייה המשפחתי, ומנוהלת על ידי גיא אביחיל, נכדו של ניסן. "נולדתי וגדלתי במאפייה. הילדות והמשחקים שלי היו במאפייה, וכל זיכרון שיש לי מילדותי קשור למאפייה", הוא מספר. גיא ועובדיו מגיעים בכל בוקר כבר בשעה 03:30, ומתחילים לאפות. בשעה 05:00 נפתחות הדלתות, ואט-אט מתחילים להגיע לקוחות משכימי קום, שנהנים מלחם טרי וממאפים איכותיים.

בתום הביקור במאפייה נמשיך להתקדם ברחוב פרי חדש. במהרה נפנה שמאלה לסמטת אפרים כהן |3|, ומיד נפנה ימינה לרחוב חפץ חיים. נעבור תחת עץ תות רחב צמרת, ובתוך רגע נגיע אל בית הכנסת המקומי |4|, לצדו מתכנסות דרך קבע חבורות של גברים חרדים. זהו בית הכנסת הוותיק ביותר בזכרון משה, שנבנה כבר בשנת 1910 במרכז השכונה. כיום מתקיימות בבית הכנסת הזה תפילות בכל שעות היום והלילה, 24 שעות ברציפות. בית הכנסת מורכב מחדרים קטנים, בכל אחד מהם מתקיימת תפילה נפרדת. ברגע שמסתיימת תפילה אחת, אוספים עשרה אנשים למניין, ומתחילים מיד תפילה נוספת. לכן מכונה המקום בשם היידישאי שטיבלך, שתרגומו לעברית הוא "בתים קטנים". גם מי שהתעורר בשעה מאוחרת, יכול להגיע לכאן ולמצוא מניין לתפילת שחרית, ואפילו מי שחזר מחתונה לפנות בוקר, יכול להצטרף לתפילת ערבית מאוחרת. זו הסיבה שסביב בית הכנסת יש קיוסק ומסעדה קטנה שפתוחים גם בשעות הקטנות של הלילה, וכמובן קופות צדקה רבות. אחרי שנתרשם מהאווירה במקום, נפנה שמאלה אל רחוב סולובייצ'יק. נחצה סמטה צרה במיוחד, ובמהרה נגיע לפינת רחוב משה חגיז. נפנה לזמן קצר שמאלה, ונביט על המבנה שמשמאל. אפשר לראות שבמקור היה המבנה בן קומה אחת, ואילו הקומה השנייה וגגון הפח המאולתר נוספו מאוחר יותר. אם תביטו על הקשתות שמציצות מעל הגגון ולידו, תגלו אבני ראשה יפות, שמעוטרות בחלקן בצורת צריח של חומה. במבנה זה שכנה בראשית המאה העשרים הגמנסיה העברית, והוא היה אחד המקומות החשובים בשכונה הציונית. נעמוד בצד הרחוב, ונספר על שכונת זכרון משה.


עץ תות גדול בלב שכונת זכרון משה.

משה מונטיפיורי היה איש ציבור רם מעלה ונדבן מהשורה הראשונה, שהקדיש את מרבית שנות חייו למען יהודי העולם וארץ ישראל. לאחר שפרש לגמלאות, וגם אחרי מותו בגיל 101, המשיכו כספיו להיות מושקעים בקרן שנועדה לקידום בניין ארץ ישראל. בעזרת כספי הקרן הוקמו בירושלים חמש שכונות שנושאות את שמו של הנדבן המפורסם: מזכרת משה, אוהל משה, ימין משה, זכרון משה וקרית משה. שכונת זכרון משה, הרביעית במניין השכונות הללו, נוסדה בשנת 1905 על ידי קבוצת משכילים ציוניים, ביניהם היו המחנך דוד ילין, הרב יחיאל מיכל פינס, הארכיאולוג אליעזר-ליפא סוקניק (אביו של יגָאֶל ידין) ועוד. הם ביקשו להקים שכונה מודרנית שיהיו בה בתים רחבי ידיים, חדרי סלון לאירוח, חצרות וגינות, רחובות מרוצפי אבן ומערכת ביוב מתקדמת. כל אלו משכו אל המקום את מיטב המשכילים הירושלמים. הם בנו בה את בתיהם, והקימו מוסדות חינוך ורוח. המוסד החשוב מכולם היה תיכון הגמנסיה העברית, שהחל את דרכו ממש כאן. בין מייסדי הגמנסיה היו אליעזר בן יהודה והרופא ד"ר נפתלי וייץ, שהתגוררו ברחוב החבשים הסמוך, וכן יצחק בן-צבי וחברתו (לימים רעייתו) רחל ינאית, שהיו גם המורים הראשונים. החבורה החלוצית ביקשה להחיות את התרבות העברית בירושלים, ולחנך את בניה ובנותיה לערכי הציונות. הלימודים בגמנסיה התקיימו בשפה העברית, ובכיתות ישבו בנים ובנות יחד. כל אלה לא מצאו חן בעיני היישוב הישן בירושלים, שהתנגד בכל תוקף לקיומה של הגמנסיה. לא אחת היו מגיעים לכאן צעירים חרדים, משליכים אבנים על המבנה, ונמלטים מהמקום. למרות זאת לא ויתרו ראשי הגמנסיה על חלומם. הם אמנם נאלצו לנדוד בין כמה בתים ברחבי העיר, אך לבסוף מצאו בית חם בשכונת רחביה, בה שוכנת הגמנסיה העברית עד היום.

כניסה אופיינית לבית ותיק בשכונת זכרון משה.

כעת נחזור אל הצומת, ונתקדם ברחוב משה חגיז. מצד שמאל נמצא 'מרכז חושב' – מרכז מחשבים שמיועד לאוכלוסייה החרדית שמתגוררת כיום בשכונה. תושבי האזור מגיעים לכאן כדי להשתמש במחשב ובאינטרנט שאינם מצויים ברוב הבתים. כאן הם יכולים להשתמש באינטרנט "כשר", להיכנס לדואר האלקטרוני או לחשבון הבנק, ואפילו לטעון מכשיר MP3 בשיעורי תורה. אפשר להציץ במרכז הקטן שנמצא במרתף, ולאחר מכן להמשיך בסיור. בזמן ההליכה נביט על המבנים משני צדי הרחוב. בין שלל תוספות הבנייה נוכל למצוא עיטורים מקוריים שעדיין נותרו חקוקים על הקירות, כמו מגני דוד שמופיעים על אבני הראשה של החלונות או על תומכות האבן של המרפסות. גם אלו מלמדים על אופייה הציוני של השכונה בראשית ימיה. כפי שאנו רואים, במרוצת השנים שינה המקום את פניו לגמרי, והפך לשכונת מגורים חרדית. חלק מהבתים משמשים עד היום למגורים, ובאחרים שוכנים בתי מדרש ומוסדות צדקה שונים. כעבור 3-2 דקות נגיע לקצה הרחוב |5|, ונפנה ימינה במורד רחוב פינס. בזמן ההליכה נשים לב לסמטאות הצרות שפונות ימינה ושמאלה, ולחצרות בהן גדלים עד היום עצי פרי. בתוך כ-2 דקות נפנה בעקבות הכביש ימינה |6|, ומיד שמאלה לרחוב יעקב מאיר. נתקדם בין החנויות שפזורות משני צדי הרחוב, ונשים לב במיוחד לכמה בוטיקים קטנים, בהם נמכרים רק בגדי גברים - נעליים ומכנסיים שחורות וחולצות לבנות. אחרי 4-3 דקות נגיע אל רחוב מלכי ישראל הראשי |7|, נצא משכונת זכרון משה, ונמשיך לחלקו השני של הסיור.

חווה חקלאית וקולומבריום עתיק
ברחוב מלכי ישראל נפנה שמאלה, ואחרי כמה עשרות מטרים נפנה ימינה לרחוב עמוס |8|. נעלה במתינות בין בתי שכונת גאולה השקטה, וכעבור 3-2 דקות נפנה בהזדמנות הראשונה שמאלה לרחוב עובדיה |9|. נמשיך לעלות, ובדרך נשים לב לחבלי הכביסה העמוסים שממלאים את החצרות, ולמדפים מיוחדים שנמצאים בצדי הבניינים, ומיועדים לאכסון הסוכות של דיירי הבניין. אחרי זמן קצר נמשיך עם הרחוב שמתעקל ימינה, נעבור ליד גן משחקים קטן, ונגיע לעיקול חד נוסף. בנקודה זו נעזוב את הרחוב, וניגש אל השער שנמצא משמאל |10|. זהו שער הכניסה לקרית החינוך 'בית ברכה', הכוללת כמה בתי ספר לבנות חרדיות. נבקש מהשומר להיכנס, ומיד אחרי השער נפנה ימינה וניכנס אל הבית שמשמאל. את פנינו יקבל חדר מקושת ויפהפה, שמנורות ישנות יורדות מתקרתו, ותערוכה של תצלומים ישנים תלויה על קירותיו. באופן מפתיע, מציגה התערוכה דווקא תמונות של דמויות נוצריות, שהתגוררו בירושלים או ביקרו בה במאה ה-19. המשותף לכל המצולמים הוא קרבתם לבני הזוג ג'יימס ואליזבט-אן פין, עליהם נספר מיד. בזמן שנסתובב בין התמונות, ננסה להבין מה עושה תערוכה כזו בלב קרית חינוך חרדית?

ג'יימס פין הגיע לירושלים יחד עם רעייתו אליזבט-אן בשנת 1846, כדי לשמש הקונסול הראשון של הממלכה הבריטית בארץ ישראל. באותם ימים הייתה ירושלים עיר קטנה מוקפת חומה, ותושביה חיו בצפיפות ובעוני. למרות שהיו נוצרים-פרוטסטנטים אדוקים, שמו בני הזוג את ליבם דווקא למצבם הבלתי נסבל של היהודים בעיר. רבים מהם כלל לא עבדו, והתפרנסו רק מכספי החלוקה הדלים שהגיעו מאירופה. ג'יימס ואליזבט ביקשו לשנות את המציאות, ולנתק את האוכלוסייה היהודית מן התלות בכספי החלוקה. הם ייסדו כמה חוות חקלאיות סביב ירושלים, בהן עבדו פועלים יהודים בעבודה יצרנית, וקיבלו שכר הוגן. החווה הגדולה והמצליחה מכולן שכנה במקום בו אנו נמצאים. באותה תקופה היה כאן כרם ענבים, שנקרא בפי בעליו הערבי "כרם אל-ח'ליל". אל-ח'ליל, הידיד, הוא כינויו הערבי של אברהם אבינו שהיה ידידו של האל. בשנת 1852 רכשו הקונסול ורעייתו את השטח, ובחרו לקרוא לחווה שהקימו בשם "כרם אברהם אבינו". למרות השם המקראי עורר הרעיון חשד בקרב היהודים, והם חששו שמאחורי היוזמה הברוכה עומדות כוונות מיסיונריות. בני הזוג מיהרו להבהיר את טוהר כוונותיהם, ואף הקימו במקום בית כנסת. הציבור היהודי השתכנע, ומדי יום הגיעו עשרות פועלים מהעיר העתיקה ועבדו בחווה. הם חצבו וסיתתו אבנים, נטעו גפנים וזיתים, וייצרו מתוצרתם יין ושמן. "בחלקי נפל התפקיד להקל על עוניים הרב של היהודים בירושלים", כתבה אליזבט-אן ביומנה. "על ידי מלאכות שונות ועבודה באוויר הפתוח בבניין וחציבה, ועד כמה שאפשר גם בחקלאות". במרכז החווה בנו הפועלים את הבית בו אנו נמצאים, שהיה המבנה הראשון שהוקם בידי פועלים יהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה. במשך שנים ארוכות התגוררה משפחת פין בבית הזה, וממנו הפעילו בני הזוג את החווה. בחלוף השנים התרבו אפשרויות התעסוקה בירושלים, והחווה דעכה לאיטה, ולבסוף נסגרה. על אדמותיה הוקמה בשנות ה-30 שכונה קטנה שנושאת את שמה עד היום, שכונת כרם אברהם.

שער הכניסה לחוות כרם אברהם אבינו.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

ביתה של משפחת פין עבר מיד ליד, ושימש בין השאר מקלט לנוער עבריין, בית סוהר לחיילי אויב במלחמת העולם השנייה, ואכסניה של צה"ל. בשנת 1980 נמכר השטח לחסידות קרלין-סטולין, והיא הקימה עליו קרית חינוך גדולה. למרבה השמחה דאגו ראשי החסידות לשמר את הבית ההיסטורי, ואף להציג על קירותיו את התערוכה הייחודית. נסתובב בין התמונות, נתרשם ממראה הלורדים והנסיכים הבריטים, ונקרא את תיאוריהם כפי שנכתבו בספר זכרונותיה של הגברת פין. לאחר מכן ניגש אל הדלת שמימין, כדי להגיע למקום מפתיע נוסף. אם הדלת נעולה, אפשר לעלות במדרגות שמולה אל המשרדים, להסביר שאתם מסיירים במקום, ולבקש את המפתח. לאחר מכן נרד אל חדר מקושת נוסף, נפנה מיד בחדות שמאלה, ונרד במדרגות אל בטן האדמה. בזמן הירידה ניזהר שלא לחבוט את הראש בתקרה הנמוכה, ונלחץ על מתג האור שנמצא מצד שמאל. לפנינו יתגלה חלל עגול חצוב בסלע, וסביבו עשרות כוכים קטנים.

אנו נמצאים בתוך חדר קדום מן התקופה הרומית, בו גידלו יונים. המילה העברית "יונה" מתורגמת בלטינית למילה "קוֹלוּמבָּה", ולכן מתקן כזה נקרא קולומבריום. גידול היונים היה נפוץ בעת העתיקה, והשתמשו בהן להעברה מהירה של דואר ממקום למקום. בנוסף לכך, ניצלו בני האדם את היונים למטרות נוספות. בשרן וביציהן נאכלו, מעצמותיהן עשו סיכות, ובהפרשותיהן זיבלו את השדות. בימים בהם היה קיים בית מקדש, נחשבו היונים לקורבן מובחר במיוחד. לכן אפשר למצוא בסביבת ירושלים מתקנים רבים כמו זה בו אנו נמצאים. ברבות השנים הפך הקולומבריום העתיק לבור מים, ובתקרתו נחצב פתח משושה שקיים עד היום. כאשר גילו עובדי החווה החקלאית את המקום, הם השתמשו בו בתור מחסן כלים, ולא ייחסו לו חשיבות מיוחדת. רק כאשר שופץ המתחם בשנות ה-80 על ידי חסידי קרלין, הוחלט לנקות את הקולומבריום ולפתוח אותו למבקרים.

אחרי הביקור בקולומבריום נצא מהבית, ונעצור לרגע ליד דלת הכניסה. נביט על המשקוף, ונראה שמעליו חקוקות המילים: "יראת ה' מקור חיים". במקור היה חקוק על המשקוף משפט אחר: "יראת ה' מועלת (מועילה) לכל". מכיוון שזהו משפט בעל אופי נוצרי, ביקשו חסידי קרלין רשות מיוחדת, ושינו אותו כך שיהיה בעל משמעות יהודית. מלבד שינוי זה, דואגים בעלי המקום לשמור על אופיו המקורי, ואף להציג אותו לראווה. נחזור לכיוון שער הכניסה, נקיף את הביתן של השומר ונפנה ימינה לחצר בית הספר. על הקיר מוצגים לוחות אבן, ועליהם תמונות וסיפורים מתולדות המקום. שימו לב לתמונת השער של החווה, בראשו חקוק שמה – כרם אברהם אבינו. לאחר מכן כדאי להמשיך להסתובב בחצרות נוספות, בהן מוצגים כמה ממצאים ארכיאולוגיים מרחבי הארץ. פרויקט ייחודי זה נולד משיתוף פעולה בין המוסד החרדי לבין רשות העתיקות, ומטרתו לחנך את הבנות שלומדות כאן לאהבת ארץ ישראל. אחרי סיבוב קצר נצא מן המתחם אל רחוב עובדיה, ונמשיך בדרכנו אל שכונת הבוכרים. נפנה שמאלה בהמשך הרחוב השקט, ונרד בין בתיה המקוריים של שכונת כרם אברהם, שנבנתה כאמור על שטח החווה. הרחובות בשכונה נקראו בשמות נביאי ישראל, וביניהם נעבור בדקות הקרובות. בתוך זמן קצר נפנה שמאלה אל רחוב עמוס, וכעבור דקה נגיע לצומת T במפגש עם רחוב צפניה |11|. נפנה ימינה, נלך כדקה, ואז נפנה שמאלה לרחוב מלאכי |12|. זהו רחוב צר שמתאים רק להולכי רגל, במרכזו יש בית כנסת גדול. בית הכנסת חוצה את הרחוב לשניים, כאשר צדו הימני מיועד לגברים וצדו השמאלי לנשים. במהרה ניפגש מעברו השני של המבנה |13| וניכנס אל שכונת הבוכרים.


קולומבריום מפתיע מתחת לבית ספר חרדי.

בין בתים מפוארים וחצרות קסומות
סיפורם של יהודי בוכרה מתחיל לפני כ-2,500 שנים, בתקופה הפרסית, אז הגיעו יהודים רבים לאסיה התיכונה והשתקעו בה. הם ישבו בכמה ערים מרכזיות כמו סמרקנד, שחריסבז ובוכרה, והקימו בהן קהילות אמידות וחזקות. במאות השנים הבאות אימצו יהודי בוכרה מאפיינים ומנהגים מקומיים, שהשפיעו על אורחות חייהם. אנו נתחבר לסיפורה של הקהילה הבוכרית בראשית המאה ה-19, אז הגיע לבקר בבוכרה הרב יוסף ממאן, שליח הקהילה הספרדית הירושלמית. ממאן נחרד למראה קהילה יהודית שחבריה אוכלים בשר לא כשר, אינם מקפידים על קיום המצוות, ואת תפילתם הם מסיימים כמו שכניהם המוסלמים בקריאת 'אללה הוא אכבר'. בצעד אמיץ החליט הרב ממאן לעבור לגור בבוכרה, ולסייע ליהודים לחזק את זהותם. פעילותו הנמרצת של הרב עשתה חיל, ואט-אט התחזקה זיקתם של הבוכרים לירושלים ולאמונה היהודית. רצה הגורל, וכמה עשרות שנים מאוחר יותר כבשה רוסים חלקים נרחבים מאסיה התיכונה, דבר שעודד את היהודים לעזוב את בתיהם ולעלות לארץ ישראל. חלקם הסתפקו בעלייה קצרה לרגל, ואחרים הגיעו ארצה וביקשו להשתקע בה. אלו האחרונים הקימו בשנת 1889 חברה, וייסדו שכונה עבור בני עדתם. כיום מכונה השכונה "שכונת הבוכרים", אך באופן רשמי היא נקראה "רחובות". שם זה לקוח מסיפור מאבקו של יצחק אבינו עם רועי גרר על בארות המים: "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (בראשית כ"ו, כב). שכונת רחובות נבנתה באזור מרוחק, אך בידודה רק הדגיש את יופייה ואת יוקרתה. הדרכים בשכונה היו רחבות במיוחד, הן סודרו בתבנית מתוכננת של שתי וערב, ולאורכן נבנו בתי פאר מרהיבים, ביניהם נצא לסייר כעת.

אנו עומדים מעל רחוב עזרא, אחד מרחובותיה הראשיים של שכונת הבוכרים. נפנה ימינה, נרד בדרך צרה אל הרחוב ונלך בצדו הימני. כעבור דקה נראה מימיננו מבנה ענק ומרשים, שמכונה 'הארמון'. רוחבו של המבנה מגיע לכ-55 מטרים, וחזיתו המפוארת מרהיבה ביופייה. כדאי ללכת לאורך המבנה ולהתבונן עליו מקרוב, ואז לעבור לצדו השני של הרחוב ולהביט עליו ממרחק. החזית הרחבה מלאה קישוטים ארכיטקטוניים. מעל החלונות יש אבני ראשה בולטות, בכל קומה אפשר לראות קשתות בסגנון אחר, ולצדן עמודים מסותתים עם כותרות קורינתיות, או עיטורים של מגני דוד, שמשווים למקום אופי יהודי.

פארו וגודלו של הארמון הביאו לפריחתה של אגדה, לפיה הוקם הבית כדי לארח את המשיח באחרית הימים. בינתיים, אירח המבנה כמה אירועים חשובים אחרים בתולדות ירושלים. הוא נבנה בין השנים 1914-1905 על ידי סוחר בוכרי עשיר בשם אלישע יהודיוף, אך הוא כמעט ולא הספיק לגור בו. זמן קצר אחרי סיום הבנייה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והצבא התורכי השתלט על המקום והקים בו מפקדה אזורית. עם תום המלחמה נערך בארמון סדר פסח ענק לחיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי, וחודשיים אחר כך נערכה בו קבלת פנים חגיגית לגנרל אלנבי. על כך סיפר חיים וייצמן: "קיבלנו את פניו ברובע הבוכרי היהודי... הוא נתקבל בשירים עבריים... והגשתי לו ספר תורה קטן. הוא היה נרגש ונפעם עד כדי דמעות ממש, והשיב בנאום לבבי ביותר". בתקופת המנדט הוחלט להסב את המקום לבית יתומים, ובהמשך הוא שימש כבית ספר לבנות. בתה של מנהלת בית הספר, חנה שפיצר, נישאה למפקד האצ"ל דוד רזיאל, וכך הפך המקום להיות מקום מפגש ובסיס אימונים עבור אנשי הארגון.

גם היום שוכנים בארמון מוסדות חינוך שונים, בהם לומדות בנות חרדיות בכמה מסגרות. למרבה הצער, בחלוף השנים איבד המבנה מזוהרו. הוא הוזנח והתיישן, ונוספו עליו סורגים שפוגעים במראהו המקורי. למרות זאת, מראהו החיצוני עדיין מרשים, וגם בתוכו נותרו שרידים מימיו המפוארים. מי שמגיע לכאן בשעות אחר הצהרים ותאם את הביקור מראש, יכול לבקש להיכנס אל בית הספר היסודי 'נתיב בתיה' ששוכן בקומה השנייה (פרטים במידע השימושי). ניכנס דרך שער שנמצא בצדו הימני של המבנה, נעלה במדרגות חיצוניות, ונעמוד מול מסדרון ארוך ומרשים. נחצה אותו מקצה לקצה, נתרשם מהתקרה המאוירת ומרצפת האריחים הצבעונית, ונתפעל מדלתות המתכת הכבדות שנמצאות בכניסה לכל כיתה. כל אלה נותרו כפי שהיו בתקופה בה נבנה הארמון, לפני יותר ממאה שנים. אחרי הביקור המיוחד נצא חזרה אל הרחוב, ונפנה לרחוב אברהם תלמודי שמתחיל מול הארמון |14|. נרד ברחוב המוזנח, וכעבור כ-2 דקות נראה לפנינו מבנה עם גג רעפים, מתוכו "צומח" גג רעפים נוסף, גבוה יותר. ניגש אל המבנה המיוחד |15|, ונתרשם מחלונותיו המקומרים שמעוטרים גם כן במגני דוד, בעמודים מסותתים ובשיבולים.

זהו ביתו של יוסף דוידוף, ממנהיגי קהילת הבוכרים. דוידוף ביקש להעתיק את הווילה בה התגורר בעיר טשקנט, ולבנות כמותה בירושלים. כמו שכנו אלישע יהודיוף, גם יוסף דוידוף התגורר בביתו רק זמן קצר, משום שנפטר אחרי עלייתו ארצה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שכנה כאן למשך כמה שנים הגמנסיה העברית, עליה סיפרנו בשכונת זכרון משה, ומכאן עברה למשכן הקבע שלה בשכונת רחביה. כיום שוכן בבית המפואר מרכז קהילתי אזורי, בתוכו פועל מרכז תיירות קטן שמכונה 'מרכז פעם'. על הקירות מוצגת תערוכה היסטורית שמספרת על תולדות האזור ועל מבנים ומקומות מרכזיים בסביבה. מלבד זאת, אפשר להתרשם מהתקרה המעוטרת של הבית המקורי, ומן הגג הכפול שמקנה למבנה אופי מהודר. מי שמעוניין יכול ליצור קשר עם 'מרכז פעם', ולהזמין אירוח בבית של משפחה מקומית (בתיאום מראש, פרטים במידע השימושי).

בתום הביקור בבית דוידוף נוכל לשבת לנוח בגן הקטן שנמצא לידו, שמוקדש למייסדי השכונה. לאחר מכן נפנה ימינה ברחוב הנושא את השם 'רחובות הבוכרים', ונמשיך בדרכנו. לאורך הרחוב נראה שילוב של מבנים חדשים לצד בתי אבן ישנים, המעוטרים גם הם בקשתות ובמגני דוד. אפשר לדמיין את האווירה ששררה במקום לפני קצת יותר ממאה שנים, כאשר ברחבי השכונה הילכו יהודים בוכרים בלבוש מסורתי. כיום מתגוררים בה תושבים חרדים, וברבים מהבתים שוכנות ישיבות ובתי מדרש. כעבור כ-2 דקות נגיע לפינת רחוב דוד חזן |16| ונראה מולנו מבנה גדול שמשמש כיום את ישיבת קמיניץ. המבנה משתרע על שטח כולל של כחמישה דונם, ובראשית ימיה של השכונה היה זה המבנה הגדול ביותר בה. המתחם מחולק לכמה חצרות שנבנו בשנת 1905 עבור נשיא יהודי תורכיסטאן, שמחה משהיוף. שמו של משהיוף שהיה עשיר מופלג, התגלגל גם לשם הרחוב, והוא חרוט עד היום על הקיר בפינתו השמאלית הקרובה של הבית. כמו המבנים בהם ביקרנו, גם חצר משהיוף התגלגלה ועברה בין ידיים שונות. בשנות ה-20 של המאה שעברה התגוררו בה כמה דמויות בולטות שעלו ארצה בעלייה השנייה, כמו ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, שלימדו בגמנסיה העברית הסמוכה. ברבות השנים נמכר גם מבנה זה למוסדות חרדיים, שהתאימו את הבניין לצרכיהם אך שימרו את חזיתו. נפנה כעת ימינה לרחוב דוד חזן, נרד במתינות לצד המבנה, ובמהרה נפנה שוב ימינה לרחוב אדוניהו הכהן |17|. נתקדם כדקה ברחוב השקט, ונגיע לצומת הבא |18|. מעברו השני של הצומת ניצב בית ישן בן שתי קומות, מאחוריו מסתתר סיפור מעניין. כדי לספר אותו נפנה ימינה לרחוב אהרון פישל, ניכנס דרך השער שמשמאל אל חצר מוזנחת, וניגש לצדה השמאלי. מכאן נשקיף על החלונות שמקיפים את הבית, ונשים לב שמתחת לכל אחד מהם חקוקות כמה מילים. אם נקרא את כל המילים ברצף יתקבל המשפט הבא: אני עבד השם ית"ש (יתברך שמו) הקדשתי כל הבתים, וזה הבית הישיבה שלי, ח' יחזקאל בן יעקב הלוי הי"ו (ה' יחיהו וינצרהו).

במסורת היהודית אנו רגילים למצוא לפני שמות את האות ר', קיצורו של התואר "רבי". באופן דומה נוהגים במסורת המוסלמית להוסיף את האות ח', המסמלת את המילה חאג', תואר הכבוד שניתן למוסלמים שקיימו את מצוות העלייה לרגל לעיר מֵכַּה. אם כך, כיצד ייתכן שאדם יהודי בשם יחזקאל מתהדר בתואר כבוד מוסלמי? שאלה זו מחזירה אותנו למאה ה-19, ומובילה אותנו לעיר משהד שבפרס. במשך שנים ארוכות חיו יהודי משהד בשלווה תחת שלטון מוסלמי סובלני, אך בשנת 1839 השתנו התנאים. בעקבות עלילת דם שטפלו קנאים מוסלמים על היהודים, חויבו יהודי משהד להתאסלם. רבים מבני הקהילה עזבו את המקום, אך אחרים בחרו להתאסלם לכאורה ולחיות כאנוסים. כלפי חוץ הם ניהלו אורח חיים מוסלמי, אך בחדרי חדרים שמרו על יהדותם. אחד מצאצאי האנוסים היה יחזקאל בן יעקב, או בשמו המוסלמי – חאג' מוחמד אסמעיל. אסמעיל עלה לרגל למֵכַּה כמה פעמים, וקיבל את תואר הכבוד חאג'. במסעו השלישי, אליו יצא בשנת 1900 כשהוא בן 70 שנה, עבר אסמעיל-יחזקאל בירושלים, והחליט להישאר בעיר עד יום מותו. הוא הסיר כמובן את שמו המוסלמי, אך בחר לשמור על התואר חאג' שהיה מכובד בעיניו. חאג' יחזקאל רכש שטח בשכונת הבוכרים, בנה עליו את ביתו, והקים סביבו חצר עם 21 חדרים ובית כנסת. על החלונות שסביב הבית נחקקה כתובת ההקדשה, ובה תזכורת לתואר הכבוד המוסלמי של יחזקאל. מכאן נחזור אל הצומת |18| ונוכל להביט על הפאה המערבית של הבית, עליה חקוקה בצורה דומה כתובת הקדשה נוספת מתחת לחלונות: "התנהגות אלו ההקדשות שעשיתי ונתתי לאחי ולב"ב (ולבני ביתי) שיתנהגו כפי צורך העת, והזמן רק לא יימכר ולא ייגאל ולא יתמשכן, לעולם רק ייקרא ע"ש (על שמי) בניין יחזקאל, עד יבוא גואל צדק בבוא הזמן".

גג הרעפים הכפול של בית דוידוף |15|.

נחזור לרחוב אדוניהו הכהן, נתקדם עוד כמה מטרים ומיד נפנה שמאלה לסמטה צרה שמובילה אל חצר המגורים שמאחורי הבית. עד היום מתגוררות בחצר כמה משפחות בבתים פשוטים, וגם בית הכנסת שייסד חאג' יחזקאל עומד על תילו. נעלה במדרגות החיצוניות, וניכנס אל בית הכנסת הצנוע שבקומה השנייה. רצפת בית הכנסת מכוסה שטיחים צבעוניים, ספסליו מרופדים בכריות, ועל קירותיו כתובות הקדשה רבות. כדאי לשים לב במיוחד לשלט שנמצא מעל דלת הכניסה, בו מצוינים שמו ותוארו המוסלמיים של יחזקאל: חאג'י אסמעיל יחזקאל לוי. מכאן נצא חזרה אל הרחוב, נפנה שמאלה, ומיד נראה משמאל בית כנסת נוסף ששייך לעדת היזדים (יהודים שהגיעו מהעיר יזד שבפרס). בית כנסת זה התפרסם בזכות דרשותיו של הרב עובדיה יוסף, שהיו נערכות בו מדי מוצאי שבת ומשודרות בלווין לכל העולם. נתקדם ברחוב אדוניהו, נחלוף על פני גן משחקים שנמצא מימין, ומעט אחריו נראה משמאל שער מקושת ועליו כתובת עשויה קרמיקה: בית הכנסת חאג' אדוניהו הכהן. כתובת זו מלמדת שסיפורו של חאג' יחזקאל לא היה יחיד במינו. בעקבותיו התקבצו אל שכונת הבוכרים משפחות משהדיות נוספות, שעלו לירושלים ושבו לחיות חיים יהודיים. ניכנס אל החצר המטופחת, ונהנה מהשקט ומהשלווה ששוררים בה. במרכז החצר גדלים עץ פרי ועציצים רבים, וסביבה יש בתי מגורים ובית כנסת. כדאי לעלות במדרגות שמימין, ללכת סביב החצר ולהתרשם מיופייה, במיוחד מהקשתות המחודדות של החלונות, מעליהן יש עיטורים של מגני דוד ופרחים. לאחר מכן נשוב אל הרחוב ונמשיך בדרכנו. נחצה את רחוב יחזקאל הראשי |19| וניכנס לשוק הבוכרים. כאשר הוקם השוק בשנת 1938, היו בו חנויות פירות וירקות אליהן הגיעו קונים מכל רחבי העיר. כיום נותרו כאן רק חנויות מעטות שמרוכזות ברחוב קצר, ומשרתות בעיקר את המבוגרים תושבי האזור. נעבור בין כמה חנויות של בשר ודגים, תבלינים ומאפים, ונוכל לשוחח עם המוכרים הוותיקים. די מהר נצא מהשוק, ונמשיך ישר ברחוב הצר. אחרי 3-2 דקות נגיע לקצה הדרך, נפנה ימינה, ונגיע אל מתחם בתי הכנסת מוסיוף |20|. ניכנס אל החצר שמימין, ונספר על המקום.

שלמה מוסיוף היה ממנהיגיה הבולטים של הקהילה היהודית בבוכרה, והמשיך לכהן בתפקידים ציבוריים גם כאשר עלה ארצה עם משפחתו. הוא היה בין חברי הוועד שהקים את שכונת הבוכרים, ובשנת 1894 בנה את בית המגורים הראשון בשכונה, בחצרו אנו נמצאים. שלמה ורעייתו גרו בחדר קטן, בו נולד כעבור זמן קצר בנם, בכור ילדי שכונת 'רחובות'. מתוך חיבור עמוק לשכונה החדשה, נקרא התינוק בשם דומה - רחביה. בצמוד לביתה הצנוע הקימה משפחת מוסיוף בית כנסת, שהפך עם השנים לאחד מבתי הכנסת המרכזיים בשכונה. במשך הזמן הורחב בית הכנסת, עד שהפך לשטיבלך המקומי. כיום פזורים במתחם שסביבנו עשרה בתי כנסת, שבעה מתוכם בחצר ועוד שלושה במבנה שממול. המקום פתוח כל שעות היום והלילה, ובכל עת אפשר להיכנס אליו, לאסוף עשרה אנשים ולהתחיל להתפלל. למרות שנוסח התפילה המקורי היה בוכרי, כיום מתפללים כאן אנשים בני עדות שונות, דבר שהופך את המקום למגוון ומעניין במיוחד.

החצר המקסימה של בית כנסת אדוניהו הכהן.

מומלץ להסתובב בחצר שמלאה אנשים בכל שעות היום, ולהציץ בבתי הכנסת השונים שסביבה. ישנם אולמות תפילה רחבים לצד חדרים קטנים, וכל אחד מהם מסומן באות אחרת, כדי שיהיה אפשר להכווין אנשים אליו. בתום הביקור נצא אל הרחוב, נפנה ימינה, ומיד נגיע לרחוב 'רחובות הבוכרים' |21|. זהו אזור מסחרי בו פזורות חנויות לממכר תשמישי קדושה וכלי בית, לצד דוכני פלאפל ושווארמה. לפני שנסיים את הסיור, כדאי להסתובב ברחובות הסמוכים, להביט בחנויות הקטנות ולחוות את חיי המסחר המקומיים. לאחר מכן נתקדם ברחובות הבוכרים, עד שנגיע לרחוב יחזקאל הראשי |22|. בנקודה זו מסתיים סיורנו. מי שמעוניין לחזור אל נקודת ההתחלה, יפנה שמאלה ברחוב יחזקאל. כעבור כ-5 דקות מגיעים לצומת מרכזי שנקרא כיכר השבת, חוצים אותו ועולים ברחוב ישעיהו עד לנקודה בה התחלנו את הסיור |1|. מכאן יחזור כל אחד אל מקום החנייה שלו.

מידע שימושי:
מאפיית אביחיל
טלפון: 02-5385556.  
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 01:00-05:00. בימי חמישי פתוח כל הלילה, וביום ו פתוח עדד שעות הצהרים. 
כניסה: ללא תשלום.

השטיבלך - בית הכנסת אהלי יעקב
שעות פתיחה: פתוח ללא הפסקה בכל שעות היום והלילה.
כניסה: ללא תשלום.

בית הקונסול ג'יימס פין, בקרית החינוך "בית ברכה"
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 15:00-08:00. ביום ו בין השעות 12:00-08:00. סגור בחגיםם ובתקופת "בין הזמנים", אז נמצאות התלמידות בחופשה.
כניסה: ללא תשלום. 

הארמון, בית הספר "נתיב בתיה"
טלפון: 02-5823614.
שעות פתיחה: בימים א-ה, לאחר שעות הלימודים. מכיוון שהשעות אינן קבועות, יש לתאם את הביקורר מראש. סגור בחגים ובתקופת "בין הזמנים", אז נמצאות התלמידות בחופשה.
כניסה: ללא תשלום. 

מרכז פעם בבית דוידוף
טלפון: 072-2585613.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 17:00-09:00. קבוצות מתבקשות לתאם את הביקור מראש.. ניתן לתאם כניסה בזמנים אחרים בתיאום מראש ובתשלום נוסף.
כניסה: בתשלום סמלי.

בתי הכנסת מוסיוף
טלפון: 02-5827276. 
שעות פתיחה: פתוח ללא הפסקה בכל שעות היום והלילה.
כניסה: ללא תשלום.

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן