סיורים בתל אביב: איך אתם אוהבים את הקפה שלכם? סיור בין בתי הקפה של תל-אביב

החל משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד ימינו, הוקמו בתל-אביב מאות בתי קפה, ואלה הפכו חלק בלתי נפרד מנופה העירוני והבורגני של העיר. מהימים בהם גדשו את בתי הקפה אנשי תרבות ורוח מהשורה הראשונה, ועד היום, ישיבה בבתי קפה היא צורת הבילוי המועדפת על רובנו. סיור זה מוביל אותנו בין בתי קפה שונים ומעניינים במרכז תל-אביב, מציג את אופיים הייחודי, ומספר את סיפורם של בתי הקפה של תל-אביב, מאז ועם היום. המסלול מתוך ספר תל-אביב - מסלולים, אתרים וסיפורים

קפה שכונתי לצד מוסד תל-אביבי ותיק
את הסיור בין בתי הקפה של תל-אביב אנו מתחילים בקפה-ספרייה "נח" |2| ברחוב אחד העם מספר 93. בית הקפה השכונתי אליו נכנסנו, משמש בעיקר את תושבי השכונה.



רבים מהם יורדים מדי בוקר לבדם, עם השכן, עם התינוק או עם הכלב, פשוט כדי לשתות בנעימים קפה של בוקר. האווירה האינטימית, המוזיקה השקטה, הריהוט העתיק, השולחנות הקטנים והשירות האישי יוצרים בקפה "נח" תחושה של "בית שני" עבור לקוחותיו הקבועים. מלבד היותו בית קפה, משמש קפה-ספרייה "נח" גם כספריה קטנה. ספרי קריאה רבים נמצאים על המדפים, בהם ספרי עיון, רומנים וספרי שירה. אפשר לשבת בבית הקפה ולקרוא, או להשאיל ספר הביתה. אנחנו נוכל לתפוס שולחן קטן, ללגום קפה של בוקר ולצפות בהתרחשות המעניינת שסביבנו.
כשנסיים, נצא לרחוב אחד העם, נפנה בו ימינה ונלך לכיוון דרום עד פינת רחוב שינקין. כאן נפנה שוב ימינה, ומיד נראה מימין את בית הקפה המיתולוגי "קפה תמר" |3|, ברחוב שינקין מספר 57.

"קפה תמר" הוא מוסד תל-אביבי ותיק, החל משנת 1941 ועד היום. מספר שנים לאחר שנפתח, נקנה בית הקפה על-ידי שרה שטרן ובעלה ומאז ועד היום שרה היא בעלת הבית, תרתי משמע. את קירות בית הקפה מעטרים אינספור סטיקרים, שלא מותירים ספק לגבי דעותיה הפוליטיות של בעלת המקום. לצדם תלויות קריקטורות המכריזות ברובן על סגירתו הזמנית של בית הקפה עקב נסיעתה של שרה לחו"ל: "שרה הלביאה ממריאה, קפה תמר יהיה סגור מיום א', 6.9.87. ייפתח מחדש ביום ב', 28.9.87", אומר אחד השלטים.
דמותה המרתקת של שרה בעלת השיער הסגול, משכה ומושכת אנשים רבים לבית הקפה, ביניהם אמנים, אנשי תרבות ואנשי רוח, הרואים ב"קפה תמר" את ביתם השני. יוסי פולק, יורם קניוק, רוני סומק, נתן זך ואחרים מגיעים לכאן באופן קבוע, יושבים עם שרה ושותים כוס קפה או תה. שרה מספרת על עמוס לביא, שמגיע אליה פעמיים בשבוע באופן קבוע, ניגש באופן עצמאי אל מאחורי הדלפק, מוזג לעצמו כוס ערק, ורק אז מתיישב לשולחן.

שרה והמודעות הישנות מאחורי הקופה ב"קפה תמר" |3|.

מראשיתו ועד היום, היה בית הקפה המיתולוגי מקום פשוט וצנוע. כיסאות הפלסטיק, שולחנות העץ, התפריט המצומצם והמחירים הזולים מעידים על כך. ליד הקופה ניצבת עדיין הקופה הישנה, זכר לימים עברו, ובמרכז בית הקפה ניצבים שני גזעי עצים כרותים. בראשית ימיו, כשבית הקפה היה פתוח, ללא גג, הצלו על יושביו שני עצים גבוהים. כשנבנה הגג, לא רצתה שרה לוותר על העצים, ולכן צמרתם נקצצה אך הגזעים נשארו בתוך בית הקפה, בין הכיסאות והשולחנות. מרתק לשבת ב"קפה תמר", להזמין כוס קפה או תה, לשוחח עם שרה ולשמוע מסיפוריה.

בין לביבות בטטה לתשלום ב"הקפה"
מ"קפה תמר" נצא חזרה לרחוב שינקין, נפנה ימינה ונמשיך ללכת לאורך הרחוב עד לבית מספר 33, בו נמצא בית קפה שונה בתכלית בית הקפה-מסעדה "אורנה ואלה" |4|.

אורנה אגמון ואלה שיין החלו את דרכן המשותפת כמלצריות במסעדת "זליג" בתל-אביב. במהרה הבינו השתיים שהן חולקות חלום משותף, והחליטו לצאת ולנסות להגשים אותו. מבלי ללמוד בבתי ספר לבישול או לעשות סטאז' במסעדת יוקרה נחשבת, פתחו אורנה ואלה בשנת 1993 קונדיטוריה קטנה ברחוב שינקין, והכינו קינוחים משובחים לכמה וכמה בתי קפה ומסעדות בעיר. מה שהתחיל כקונדיטוריה קטנה הפך במרוצת השנים לבית קפה-מסעדה, בעל תפריט מגוון ומיוחד. המיקום המצוין בליבו של רחוב שינקין, הניהול העדין מאחורי הקלעים, ומנת לביבות הבטטה המפורסמת, הם שהביאו את "אורנה ואלה" להתפתח, ולהפוך למותג של ממש.

למרות השינויים הרבים שעבר המקום לאורך השנים, ישנם דברים שנשארו כשהיו. לביבות הבטטה, המאפים המלוחים, הפסטות, הלחמים ומאפי הבוקר, הקינוחים והגלידות - כולן מנות תוצרת בית. גם האווירה האינטימית, שנוצרת בזכות השולחנות הקטנים, המפות הלבנות והעיצוב המינימליסטי, מקנים למקום אווירה של בית קפה קטן ולא של מסעדת יוקרה מפוארת. מכיוון שהאוכל בבית הקפה-מסעדה של אורנה ואלה הוא חלבי, ואין בו מנות "גבריות" טיפוסיות, מגיעות לבית הקפה הרבה יותר נשים מגברים. אולי זו הסיבה שרוב המלצרים בבית הקפה הם גברים...

שולחנות קטנים ומפות לבנות אצל אורנה ואלה.

גם ב"אורנה ואלה", כמו ב"קפה תמר", ישנם לא מעט לקוחות קבועים. תושבי השכונה נהנים לשבת במקום השקט וליהנות מאוכל איכותי. בנוסף, מגיעים לכאן אנשים ששמעו על המקום בעקבות סרט הקולנוע "הבועה", שחלקים ממנו צולמו כאן, או בעקבות ספר המתכונים שהוציאו אורנה ואלה לפני מספר שנים. למרות ריבוי הלקוחות הקבועים, חשוב לאורנה ואלה לא להפוך לחדר האוכל של קבוצה מצומצמת, אלא להישאר מקום מזמין לכולם.

לביבות הבטטה המפורסמות של "אורנה ואלה" |4|.

מבית הקפה "אורנה ואלה" נצא לרחוב שינקין, נפנה ימינה ונלך עד לכיכר מגן דוד |5|. נחלוף על פני הצומת המרכזי, ונעצור בפינת הרחובות אלנבי וביאליק. מולנו, ברחוב אלנבי מספר 37, פעל בשנות ה-30 בית קפה מיתולוגי "קפה רצקי" |6|.

בשנת 1930 פתחו צבי ואידה רצקי בית קפה שנשא את שמם. "אם יש את נפשך לפגוש בתל-אביב משורר מדמיין, סופר, או סתם אדם מעניין, שחקן, במאי או מבקר חריף ומטיל אימה עליך את קפה רצקי לבקר", נכתב בספר האורחים של בית הקפה. ואכן, כאן נפגשו סופרים ותיקים כמו חיים נחמן ביאליק, שהיה גר בקצה רחוב ביאליק הסמוך, יעקב פיכמן ושאול טשרניחובסקי, לצד סופרים חדשים ומהפכנים כמו אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי. המאבק הספרותי בין החבורות גלש אל מעבר לעיתונים ולכתבים הספרותיים, ולעיתים היו נשמעים הויכוחים והצעקות בין שלונסקי לביאליק גם בבתי הקפה הסמוכים. ב"קפה רצקי" היו יכולים האורחים לשבת במשך שעות רבות, ואיש לא היה ניגש לשאול מה הם מבקשים או לדרוש תשלום. כשהחליטו האורחים לשלם בכל זאת, היו עושים זאת בעיקר ב"הקפה". בעל המקום רשם את הזמנותיהם, והם שילמו פעם במספר חודשים. באחת הפעמים סרב צבי רצקי לאפשר לאחד מחבריו של אברהם שלונסקי לשלם ב"הקפה". על-פי זיכרונותיו של שלונסקי: "רצקי, שאדם רתחן היה, העליב אחד מחברינו, ומיד קמנו כולנו ויותר לא שבנו לשם לעולם". עזיבתם של שלונסקי וחבורתו הובילה לנטישה המונית של בית הקפה, ובסופו של דבר גם לסגירתו בשנת 1939.

|7| "הנסיך הקטן" בית קפה שקט וחנות ספרים יד שנייה.

נסיך קטן ומכבסה שכונתית
נחזור על עקבותינו, ונלך ברחוב אלנבי עד לכיכר מגן דוד |5|, ממנה נפנה לרחוב המלך ג'ורג'. לאחר מספר דקות הליכה ברחוב הסואן נפנה ימינה לסמטה קטנה, שנקראת סמטה פלונית. בכניסה לסמטה הצרה ניצבים שני עמודים מחודדים, ובקצה המרוחק ניצב פסל של אריה שואג. על הסיפור שעומד מאחורי סמטה פלונית וסמטה אלמונית תוכלו לקרוא בסיור: "עיר של הפתעות אל פינות מיוחדות במרכז תל-אביב". לאחר שנתרשם מפסל האריה, ניכנס אל בית הקפה "הנסיך הקטן" שנמצא ברחוב |7|. בכניסה לבית הקפה הקטן והמיוחד יקבל את פנינו השלט: "הנסיך הקטן, ספרים יד שנייה וקפה". כשניכנס פנימה, נוכל להסתובב בשלושת החללים הצפופים של בית הקפה, המלאים במדפים עמוסי ספרים יד שנייה מכל הסוגים והמינים. אפשר לעיין בספרים, ואם חשקה נפשכם באחד מהם אפשר גם לרכוש אותו במחיר זול במיוחד. מי שחפץ במנוחה קצרה, בכוס קפה או בארוחה קלה, יוכל לשבת ליד שולחנות העץ הקטנים או על אחת הספות המרווחות, וליהנות מהאווירה השקטה והנעימה ששוררת ב"נסיך הקטן". מהשקט והשלווה של "הנסיך הקטן" ושל סמטה פלונית, נצא חזרה אל המולת רחוב המלך ג'ורג'. נפנה ימינה ונמשיך ברחוב עד פינת רחוב דיזנגוף |8|. כאן נפנה שמאלה, נעבור מתחת ל"דיזינגוף סנטר", וכעבור כ-5 דקות הליכה נגיע לכיכר צינה דיזינגוף |9|. בצדה השמאלי של הכיכר, ברחוב בן עמי מספר 13, נמצא בית הקפה- ספריית DVD-מכבסה "דיזי".

כשנכנסים ל"דיזי", השאלה הראשונה שעולה בראשו של כל אחד מאיתנו היא איך לא חשבנו על זה קודם? בעיר שבה מתגוררים סטודנטים צעירים רבים, המכבסים את בגדיהם במכבסות שכונתיות, ראוי שיהיה מקום מעניין לבלות בו את הזמן, בשעה שזוגות הגרביים מסתובבים בתוך המכונה. יאיר ונעמי שחר, זוג תל-אביבי צעיר, חשבו על הרעיון לפני כולם. הם החליטו לשלב את תחביביהם הבישול והאהבה לסרטים, ולפתוח בית קפה ייחודי במרכז העיר. לצד השולחנות ניצבת ספריית DVD מכובדת, ובסמוך לכניסה לבית הקפה עומדות מכונות הכביסה. כך, אפשר להכניס את הכביסה למכונה, להזמין כוס קפה ולצפות בסרט על מסך המחשב הנייד. בשעות הערב והלילה הופך בית הקפה לזירת הכרויות, כאשר את הזמן בין הכביסה לייבוש מעבירים צעירי השכונות הסמוכות "על כוס בירה".

|9| סטודנטים ממתינים לכביסה ב"דיזי".

מי שמעוניין, יוכל לשבת למנוחה ב"דיזי", ואולי גם לצפות בסרט. אפשר גם להסתפק בהתרשמות קצרה מבית הקפה הייחודי, אחריה נמשיך בסיור. נצא מבית הקפה, נפנה שמאלה ונלך לאורך רחוב דיזנגוף עד פינת רחוב פרישמן |10|. נפנה שמאלה לרחוב פרישמן ונלך בו כ-5 דקות עד פינת רחוב בן יהודה. בפינת הרחובות נמצא בית קפה ותיק ומעניין "קפה מרסנד" |11|.

עוגות ב"קפה מרסנד".

כשניכנס ל"קפה מרסנד", נרגיש כאילו חזרנו כמה עשרות שנים לאחור. שולחנות העץ הקטנטנים המצופים פורמייקה לבנה, השרפרפים הנמוכים וה"מחירון" התלוי על הקיר, מזכירים למבוגרים שבינינו נשכחות. "קפה מרסנד" נפתח בחודש ספטמבר 1955 על-ידי וולטר וחנה מרסנד, שעלו מגרמניה לארץ ישראל והשתכנו בתל-אביב. בני הזוג ייסדו בית קפה ובו עוגות ביתיות ב"בן יהודה שטראסה", הרחוב שזוהה באותם ימים עם ה"ייקים" שהגיעו מאירופה, וחיבבו את הישיבה בבתי הקפה הקטנים. עד היום נשמרת בבית הקפה הקטן האווירה של שנות ה-50, וגם אם אין מקום ישיבה, ניתן להתרשם מבית הקפה, לשוחח עם אחד המבוגרים היושבים במקום ולשמוע סיפורים על שנותיו הראשונות של בית הקפה.

|11| שולחנות קטנים ושרפרפים נמוכים ב"קפה מרסנד" הותיק.

נוסטלגיה ברחוב דיזנגוף
ביציאה מ"קפה מרסנד" |11| נפנה ימינה לרחוב פרישמן, ונחזור על עקבותינו עד פינת רחוב דיזנגוף |10|. כאן, בפינת הרחובות, פתח פעיל השלום אייבי נתן את מסעדת "קליפורניה", שהייתה אחד ממקומות המפגש של הבוהמה התל-אביבית בשנות ה-60. נעמי שמר מספרת באחד משיריה על מר נרקיס, שהיה יושב בפתח המסעדה בימי שישי בצהריים, ובוחן את העוברות והשבות:

"יום שישי בצהריים, דווקא בשעה טובה, עם פאות הלחיים שזרקה בהן שיבה.
תחת משקפי השמש, המתבוננות בכן, הוא תמיד יושב בפרישמן בפינה לשיפוטכן.
מר נרקיס רווק ידוע, ומבוקש בעיר מאוד, ותמיד בסוף שבוע יש לו הפתעות.
על פניו בסך עבורנה, ואמורנה מה שלומכן, הוא יושב לו בפינה שלו - לשיפוטכן...".

בפינת הרחובות נפנה שמאלה לרחוב דיזנגוף, ונעשה הפוגה קלה מבתי הקפה העכשוויים, לטובת מעט היסטוריה. בבניינים מספר 111 עד 115, בהם נמצאת כיום חנות כלי בית, שכן לאורך עשרות שנים בית הקפה "רוול" הענקי, בו היו כ-1,500 מקומות ישיבה.

את קפה "רוול" הקימו בשנת 1948 שני קונדיטורים יוצאי אירופה גוסטב רוזנברג וקרל ולר. רוזנברג וולר חיברו את ההברות הראשונות של שמות המשפחה שלהם, וכך קיבל בית הקפה את השם "רוול". הרעיון שעמד מאחורי בית הקפה היה "להיות מקום נעים ומהנה, בו אפשר לשבת בניחותא ולצפות בסצינה עירונית רוחשת חיים ומרתקת". ואכן, בקפה רוול ישבו היפים והיפות של תל-אביב, ביניהן דיילות, סטודנטיות צעירות ומלכות יופי. במהרה הפך קפה "רוול" למקדש הרכילות של תל-אביב. האוכלוסייה הבורגנית של תל-אביב הגיעה אליו כדי לראות, להראות ולהיראות, ובית הקפה המה אדם עד לשעות הקטנות של הלילה. דבר נוסף שאפיין את קפה "רוול" היה גודלו הבלתי רגיל. היו בו 600 מקומות ישיבה בפנים, ועוד 900 מקומות ישיבה בחוץ, בגינה ועל המדרכה. קפה "רוול" היה מקום מפגש חברתי, הומה ועמוס, גדול והמוני. לא היו בו האינטימיות והשקט שמאפיינים את בתי הקפה של היום, ובכך היה ייחודו.

בתוך חנות כלי הבית מוצגות מספר תמונות של קפה "רוול" משנותיו היפות. כשנתבונן בתמונות נוכל להתרשם ולהבין כמה גדול ומבוקש היה בית הקפה שפעל כאן במשך יותר מ-30 שנה. בשנת 1980, בעקבות ירידת קרנו של רחוב דיזנגוף כולו, נסגר קפה "רוול". כל שנותר הוא להתרפק על הזיכרונות שנותרו מהימים בהם הוגשו כאן קפה אירופאי משובח, עוגות וגלידות. נמשיך כמה מטרים נוספים לאורכו של רחוב דיזנגוף, עד שנגיע לבית מספר 117, בו נמצא כיום בית הקפה "אידלסון 10" |12|. כאן שכן עד לסוף שנות ה-70 הקפה המיתולוגי ביותר בתל-אביב קפה "כסית" של חצקל.

את בית הקפה "כסית" פתחה ליובה גולדברג בתחילת שנות ה-40. היא רצתה להקים בית קפה קטן, ובו לא יותר מארבעה שולחנות, אך בתוך שנים ספורות מכרה ליובה את בית הקפה ליחזקאל ויינשטיין. ויינשטיין פיתח את המקום ובמהרה הפך קפה "כסית" לבית הקפה המזוהה ביותר עם הבוהמה התל-אביבית. בית הקפה משך אליו סופרים, משוררים, אמנים, עסקנים, אנשי רוח ואנשי צבא. לבד ממיקומו המרכזי ברחוב דיזנגוף, הייתה זו אישיותו המיוחדת של יחזקאל, שאף שינה את שמו ל"חצקל איש כסית", שהפכה את "כסית" למותג שהיה.
ב"כסית" של חצקל ישבו במשך מספר דורות, באופן קבוע, כל ה"מי ומי": נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, חנה רובינא, ברוך אגדתי, אברהם שלונסקי, חיים גורי, חיים חפר, ע' הלל, דן בן-אמוץ, נתן זך, דליה רביקוביץ', יונה וולך, נחום גוטמן, ראובן רובין, דני קרוון, חיים וייצמן, דוד בן-גוריון, אבא אבן, יגאל אלון, משה דיין, יהונתן גפן, דידי מנוסי, אורי זוהר, חיים טופול, אריק לביא, שמוליק קראוס, אריק איינשטיין, ג'וזי כץ, עמוס קינן, אלכס אנסקי ורבים נוספים. המחירים ב"כסית" היו נוחים, התפריט היה פשוט, ואנשים הגיעו לכאן למגוון פעילויות, החל מישיבה לקפה או לארוחה, דרך מפגשים חברתיים, משחקי שח ומסיבות, ועד לפגישות עבודה ולכתיבה. "כסית" הגיע למעמד מיוחד כל-כך, עד שבסוף שנות ה-40 קיבל בית הקפה אישור מיוחד מראש העיר ישראל רוקח, להיות פתוח עד השעות הקטנות של הלילה ולא רק עד חצות, כמו שאר בתי הקפה. בשנת 1979 נפטר יחזקאל ויינשטיין, ובצעד יוצא דופן של ראש העירייה שלמה להט, נסגר רחוב דיזנגוף לשעתיים, כאות הוקרה לאיש והאגדה. בזאת תם גם הפרק של "כסית" בהיסטוריה של תל-אביב.

התפריט המיוחד של "קפה בתיה" |13|.

ממקום משכנו של קפה "כסית" נמשיך ברחוב דיזנגוף, אל התחנה האחרונה בסיור, "קפה בתיה" |13|, שנמצא בפינת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב. החל משנת 1941, עת פתחה בתיה יום-טוב את המקום, מגישים ב"קפה בתיה" אוכל אשכנזי אותנטי, ממש כמו בבית של סבתא. בתיה אמנם כבר לא נמצאת במקום בדרך כלל, אבל התפריט נשאר כמו שהיה פעם. הגפילטע פיש, הקורקבנים, העוף המכובס והטשולנט שנעשה במיוחד בימי שישי, הופכים את הארוחה ב"קפה בתיה" לחוויה קולינרית אשכנזית מהשורה הראשונה. גם אם אינכם מעוניינים לשתות או לאכול, שווה להציץ בתפריט המעניין, שמעוצב גם הוא בצורה אותנטית, כמו לפני כמה עשרות שנים.

את הסיור בין בתי הקפה של תל-אביב, בנו ערן גל-אור, אייר לין וענבל חלפון.

ב"קפה בתיה" |13| מסתיים סיורנו. מי שהגיע עם שתי מכוניות, ישוב אל מכוניתו שבחניון תל נורדאו |14|. לשם כך, חוזרים באותה הדרך שהגענו בה לאורך רחוב דיזנגוף. בפינת רחוב פרישמן |10| פונים ימינה, וכעבור מספר דקות מגיעים לחניון |14|. מי שהשאיר את מכוניתו במגרש החנייה ברחוב הוברמן |1|, יחזור אליה במונית, בקו 5 שיוצא מרחוב דיזנגוף מספר 203 ומגיע לכיכר "הבימה", או ברגל, בהליכה ארוכה מעט לאורך רחוב דיזנגוף.

המסלול מופיע בספר
"תל-אביב - מסלולים, אתרים וסיפורים".

לרכישת הספר לחץ/י כאן