facebook
:
IMG_2920
blank
GrayBlockTop
על רגל אחת
נקודת ההתחלה כיכר המושבות, בקצה הדרומי של רחוב אלנבי.
arrow
מבט על לוח המודעות שהוצב בכיכר, המעוצב בסגנון ישן, ומספר את סיפורן של הכיכר, הרחוב והעיר.
arrow
הליכה ברחוב הסואן, בין אינספור חנויות, קיוסקים ובתי קפה.
arrow
התרשמות מהמבנים היפים בפינת הרחובות אלנבי ושדרות רוטשילד, ומנוחה בצל העצים.
arrow
כניסה לבית הכנסת הגדול המרשים, שחללו הענק יכול להכיל עד אלף מתפללים.
arrow
טעימת מאפים בקונדיטוריית מיראז' הצמודה לבית הכנסת הגדול.
arrow
מעבר ליד בית הכנסת של בית האבות "מושב זקנים", וסיפור תולדותיו המעניין.
arrow
ביקור במרכז הבולים של משפחת בר-יעקב, בו מסודרים אינספור בולים באלבומים, ושטרות ומטבעות ישנים נאספים בערימות.
arrow
כניסה לחנות הספרים של סולי, בה אפשר למצוא ספרים ישנים, עיתונים מימי קום המדינה וכתבי עת שעברו מן העולם.
arrow
מעבר בכיכר מגן דוד הומת האדם, והליכה עד לכיכר ב' בנובמבר, היא כיכר מוגרבי, בה נספר את סיפורו של קולנוע מוגרבי.
arrow
ביקור מרגש בצלמניה "פרי-אור", בה מוצגים תצלומיו הנפלאים של רודי ויסנשטין, דרכם אפשר להכיר את תולדותיה של מדינת ישראל בכלל ותל-אביב בפרט.
arrow
הליכה קצרה לכיכר הכנסת ולבית האופרה, בקצה רחוב אלנבי, על שפת הים.
החוויה העירונית - מידע שימושי:

בית הכנסת הגדול: טלפון לפרטים: 03-5604905. שעות פתיחה: בדרך כלל מ-10:00 עד שעות הצהריים. כניסה: ללא תשלום.

מרכז הבולים: טלפון לפרטים: 03-5605755. שעות פתיחה: א'-ה': 18:00-10:00, ו': 13:00-9:00.כניסה: ללא תשלום.

דוסטוייבסקי ספרים: טלפון לפרטים: 03-5602385. שעות פתיחה: א'-ה': 18:00-9:15, ו': 15:00-9:15. כניסה: ללא תשלום.

צלמניית "פרי-אור": טלפון לפרטים: 03-5177916. שעות פתיחה: א'-ה': 18:00-9:00, ו': 13:00-9:00. כניסה: ללא תשלום.

שעת סיפור - כיכר מגן דוד:

ששת הרחובות שיוצאים מכיכר מגן דוד - רחוב אלנבי שיוצא לשני כיוונים שונים, המלך ג'ורג', שינקין, נחלת בנימין והכרמל, הם שהקנו לה את שמה.

קרא עוד
שיר לדרך - הילד ניסים:

מילים: נתן אלתרמן
לחן: יוני רכטר
ביצוע: אריק איינשטיין
© כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.

 

איפה אני צמחתי יא חביב?
על מדרכות של אמא תל-אביב
איפה אני גדלתי בעולם
בין מוגרבי ובין רציף הים.

קרא עוד

סיורים בתל אביב: החוויה העירונית - בין אתרים ייחודיים וסיפורים לאורך רחוב אלנבי

חזרה

רחוב אלנבי נסלל בשנת 1911 במקביל לחוף הים, ונקרא בשם "דרך הים". בשנות ה-20 הוסט הרחוב והתחבר אל הים, והוא הפך מרכז המסחר, הבילוי והפנאי של תל-אביב לאורך שנים רבות. בחלוף השנים שינה רחוב אלנבי את פניו ואת אופיו עשרות פעמים, והיום הוא טומן בחובו אינספור אתרים מעניינים, חנויות קטנות ומיוחדות וסיפורים מרתקים. הסיור לאורך הרחוב הסואן, המחבר בין חלקה הדרומי של העיר למרכזה, הוא חוויה עירונית ממדרגה ראשונה. המסלול מתוך ספר תל-אביב - מסלולים, אתרים וסיפורים



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
סיורים בתל אביב: החוויה העירונית - בין אתרים ייחודיים וסיפורים לאורך רחוב אלנבי
arrow נקודת מוצא: כיכר המושבות ברחוב אלנבי.   arrow נקודת סיום: כיכר הכנסת, בקצה רחוב אלנבי.   arrow אופי הסיור: הסיור עובר ברחוב אלנבי הראשי והסואן לכל אורכו.   arrow אורך הסיור: כ-2 קילומטר.   arrow משך הסיור: 2-1.5 שעות.   arrow ציוד מומלץ: מצלמה, בגדי ים.   arrow שעות מומלצות: הרחוב שוקק חיים בכל שעות היום. בימי שבת, לעומת זאת, הרחוב שקט עד מאוד.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
סיורים בתל אביב: החוויה העירונית - בין אתרים ייחודיים וסיפורים לאורך רחוב אלנבי

בין כיכר מרכזית לבית כנסת ענק

את הסיור לאורכו של רחוב אלנבי, אנו מתחילים בקצהו הדרומי, בכיכר המושבות |2|. בכיכר נפגשים חמישה רחובות מרכזיים: רחוב אלנבי מצפון והמשכו בשם רחוב העלייה מדרום, דרך בגין ממזרח והמשכה בשם דרך יפו ממערב, ורחוב החשמל מצפון-מזרח.

עד לפני כמה עשרות שנים יצאו מהכיכר המרכזית קווי האוטובוס שהובילו אל המושבות שהקיפו את העיר תל-אביב, ומכאן שמה של הכיכר. מרחוב העלייה היו יוצאים דרומה אל עבר מקווה ישראל ומושבות יהודה, ואילו דרך פתח תקווה (שנקראת היום דרך בגין) הוליכה תחילה אל עבר מושבות השרון ולימים אף אל מושבות השומרון. השם כיכרהמושבות קיים עד היום, למרות שרוב המושבות הפכו לערים.

 

כיכר המושבות עברה בשנים האחרונות שיפוץ נרחב. במרכז הכיכר הוצב לוח מודעות בסגנון ישן, ועליו תמונות ומידע על רחוב אלנבי בראשית ימיו, על הכיכר של פעם ועל העיר תל-אביב בתקופת המנדט. מהנה להביט בתמונות הישנות של רחוב אלנבי כשהוא עמוס צועדים בתהלוכת ה"עדלאידע", ולקרוא על עגלות ה"דיליג'נס" שהובילו נוסעים מיפו לתל-אביב לפני כמעט 100 שנה.

מכיכר המושבות |2| נפנה צפונה, ונתחיל בסיורנו ברחוב אלנבי. אורכו של הרחוב לא עולה על שני קילומטרים, אך הוא מנקז לתוכו את החוויה העירונית במלוא מובן המילה. רבים מקווי האוטובוס עוברים בו, מכיוון שהוא מחבר בין חלקה הדרומי של העיר למרכזה. אינספור הולכי רגל עוברים ברחוב אלנבי בדרכם ממקום למקום, ועשרות סוגים של חנויות ובתי קפה פזורים לאורכו. ההליכה בין הבזארים, הקיוסקים והפיצוציות, דוכני הפלאפל והשווארמה, המתפרות, השענים והצורפים הותיקים, חנויות התיקים, הנעליים והתכשיטים, מהנה ומעניינת. לאחר 10-5 דקות הליכה ברחוב, נגיע לפינת שדרות רוטשילד |3|. בפינת הרחובות ובסביבתה פזורים כמה מבנים יפים ומטופחים, ביניהם מלון בן-נחום, שהיה אחד מבתי המלון הראשונים בתל-אביב. את המלון, שכיפה לבנה מתנוססת בראשו, תכנן ובנה האדריכל יהודה מגידוביץ', שנחשב אחד האנשים המרכזיים מבין בוניה של העיר העברית הראשונה בשנות ה-20 וה-30. כדאי לפנות שמאלה לשדרות רוטשילד ולשבת למנוחה על הספסלים, תחת העצים ובין הבניינים המטופחים.

לאחר המנוחה נחזור לרחוב אלנבי ונלך לכיוון צפון. כעבור 2 דקות נראה משמאלנו בניין גדול מאוד, ששורת עמודים גבוהים מחפה עליו. זהו בית הכנסת הגדול של תל-אביב |4|. נלך לצדו של בית הכנסת, עד לכניסה המרשימה שנמצאת בצדו הצפוני של המבנה. נעלה במדרגות וניכנס אל בית הכנסת הגדול והמיוחד ביותר בעיר.


בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי - מבט מן הרחוב.

כבר בשנת 1909, עם הקמתה של שכונת "אחוזת בית", היא תל-אביב, עלה הצורך בהקמת בית כנסת מרכזי קבועלתושבי השכונה העברית הראשונה. בתחילה נבנה בית כנסת קטן ברחוב יהודה הלוי, שהיה אחד מחמשת רחובותיה של השכונה, אך פעילותו הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1921 פנו תושבי העיר למאיר דיזנגוף בבקשה שיאתרעבורם חלקה להקמת משכן קבע לבית כנסת. דיזנגוף נענה לבקשתם ומצא עבורם את המגרשבפינת הרחובות אלנבי ואחד העם.
ב-10 בנובמבר 1921 נערך במגרש החדש טקס הנחת אבן הפינה במעמד הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרבאברהם יצחק הכהן קוק, ומנחם אוסישקין. בעזרת תרומות, מכירת מושבים והטלת מס מיוחד עלהקרקעות הסובבות את בית הכנסת, גויס סכום כסף גדול שאיפשר את הקמתו של בית כנסתמפואר וגדול מימדים, שיוכל לשרת את כל תושבי האזור. הבנייה, אותה תכנן יהודה מגידוביץ', נמשכה עד שנת 1928, אז נחנך בית הכנסת בתפילה חגיגית, אליה הוזמנו כל נכבדי ופרנסי העיר. החל משנות ה-30 של המאה הקודמת אירח בית הכנסת הגדול רבים מתושבי תל-אביב לתפילות ועצרות. בבית כנסת זה קיבלו את פניהם של אורחים חשובים וכן ערכו בו אירועים מיוחדים. גם למרתפיו של בית הכנסת הגדול תפקיד היסטורי חשוב. בשנות ה-40 אכסנו בהם לוחמי ארגון הלח"י נשק, תחמושת וציוד רב, ואף מצאו בהם מסתור מפני המשטרה הבריטית.


|4| בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בשנות ה-60.

בשנת 1969, במטרה להתאים את המבנה לרוח התקופה, נערכו בבניין שינויים נרחבים. חלקו הפנימי של בית הכנסת שופץ, וסביבו נבנתה שורת העמודים שמקיפה את הבניין מכל עבריו, ומסתירה את הכיפה החומה שבראשו. כשניכנס לתוך בית הכנסת, לא נוכל שלא לעמוד נדהמים מול גודלו ועוצמתו של בית הכנסת. אלף מתפללים יכול להכיל האולם הענק והמפואר, ששני עמודים רחבים תומכים בו משני צדדיו. נסתובב מעט ברחבי האולם, נתרשם מהויטראז'ים המכסים את החלונות ומהעיטורים הפזורים ברחבי בית הכנסת, ולאחר מכן נצא ונמשיך בסיור.


החלל הענק של בית הכנסת הגדול, שיכול להכיל אלף מתפללים.

מושב זקנים ואוספי בולים

מבית הכנסת הגדול והמרשים נצא חזרה אל רחוב אלנבי, ונלך בצדו השמאלי (מערבי) של הרחוב. מיד נחלוף על פני הקונדיטוריה הותיקה מיראז', השוכנת כאן משנת 1967. הקונדיטוריה נפתחה מעט אחרי מלחמת ששת הימים, ונקראה על שמם של המטוסים שערכו את המתקפה האווירית המפוארת ביומה הראשון של המלחמה. כדאי להיכנס אל הקונדיטוריה הקטנה ולהתרשם מהשלטים שנותרו ממש כמו פעם, ומכריזים שהמאפים הינם מ"תוצרת עצמית", ושהבורקס עשויים מ"עלי בצק טריים". לאחר שנטעם מאפה טרי וטעים, נצא שוב אל הרחוב, נפנה שמאלה ונמשיך בהליכה, במהלכה נביט ימינה לעברו השני של הרחוב. כעבור 3-2 דקות נבחין בכניסה למבנה מרתק נוסף, בית הכנסת של בית האבות "מושב זקנים" בבניין מספר 89 |5|.

כמו את מלון בן-נחום ואת בית הכנסת הגדול, גם את בית האבות הותיק ביותר בתל-אביב תכנן ובנה האדריכל יהודה מגידוביץ'. מגידוביץ', בן לאב כובען ולאם עקרת בית, נולד בעיר אומן שבאוקראינה, ולמד אדריכלות בבית הספר לאמנות באודסה. כשעלה ארצה בשנת 1919, התגורר בתל-אביב, ובמהרה הפך לאדריכל המבוקש בעיר. מגידוביץ' תכנן עשרות בניינים, רובם מבני ציבור בעלי שיעור קומה, שהפכו למוסדות מיתולוגיים. פסאז' פנסק ברחוב הרצל, קולנוע "אסתר" בכיכר דיזנגוף ו"קזינו גלי אביב" הם רק חלק קטן מהמבנים עליהם חתום יהודה מגידוביץ'.

את בית האבות "מושב זקנים" ואת בית הכנסת שלו, בנה מגידוביץ' בשנת 1928. המוסד הותיק הוקם בשנת 1910 על-ידי זרח ברנט, כעמותה שמטרתה לסייע לקשישים. עם השנים הפכה העמותה לבית אבות, ולאחר מספר גלגולים עבר הבית למקום מושבו הנוכחי. באותם ימים לא היה צורך להסתתר מאחורי שמות של אחוזות, כפרים ופרחים, ופשוט קראו לבית האבות בשם המתאים לו ביותר "מושב זקנים".


|5| קרמיקה מאוירת לצד טיח מתקלף בבית הכנסת של "מושב זקנים".

בית האבות "מושב זקנים" פעיל עד היום, אך בית הכנסת שברחוב אלנבי סגור, ולא ניתן לבקר בתוכו. לכן נסתפק בהתרשמות קצרה מהכניסה היפהפייה, ומחזית הבניין המעוטרת באריחי הקרמיקה המאוירים בשנים עשר השבטים ובשנים עשר המזלות.

כעת נחזור אל צדו השמאלי של הרחוב. עוד לפני שנספיק להתקדם, נראה משמאלנו מדרגות שיורדות אל מרתף, הנמצא מתחת למפלס הרחוב. השלטים מעידים שכאן נמצאת חנות ל"בולים, מטבעות, שטרות וטלכרטים", ואליה מועדות פנינו. נרד במדרגות, נפנה ימינה, וניכנס למרכז הבולים |6| שקיים כאן משנת 1957. את פנינו יקבלו דורון ואמו רות בר-יעקב, המנהלים בצוותא את החנות הקטנטנה. הם ישמחו להסביר לכם על אינספור הבולים שברשותם, המסודרים באופן מופתי בעשרות אלבומים. לכל נושא אלבום משלו - אניות, פרחים, ציפורים, בעלי חיים ועוד, ולכל מדינה אלבום עם בולים שיצאו רק בה ונאספו בקפידה. "מדובר בתופעה שהולכת ונעלמת מהעולם", הם אומרים. "הילדים של היום מעדיפים לשבת מול מסך מחשב, מאשר לאסוף בולים, ודרכם ללמוד על העולם". ואף על פי כן, למרכז הבולים מגיעים בכל יום לקוחות רבים, המעוניינים לקנות בולים שחסרים באוסף הפרטי שלהם, או למכור בולים נדירים שברשותם. מרתק להזדמן למקום בשעה שנערך "סחר חליפין" בין דורון לאספן בולים, ולהבין עד כמה עשיר עולם אספנות הבולים.


|6| בולים ומעטפות פזורים על השולחן במרכז הבולים.

לאחר שנפשפש באלבומי הבולים ונתרשם גם משאר האוספים, בהם נמצא מטבעות של מיל ושטרות כסף מכל העולם, נחזור אל מפלס הרחוב ונפנה שמאלה. הליכה קצרה ברחוב הסואן תוביל אותנו לחנות מיוחדת נוספת דוסטוייבסקי ספרים |7|.

לפני 60 שנה הקים ניסים בחו ממש כאן חנות קטנה לספרים, עיתונים וכתבי עת. את אהבתו למילים הכתובות הוריש ניסים לבני משפחתו, ולאחר שנפטר לקח סולי נכדו את הבעלות על החנות. סולי רצה להפוך את העסק למיוחד ומעניין. במקום לזרוק את הספרים, המגזינים והעיתונים הישנים של סבא, חשב לעצמו, אמכור אותם לכל מי שנוסטלגיה זורמת בעורקיו. כך החל סולי למכור כתבים ישנים, ובה בעת לקנות ספרים ישנים, לאסוף מגזינים בתחומים שונים ולשים ידיו על עיתונים מימי קום המדינה.

תענוג לשוטט בין ערמות הספרים בחנות הקטנה ולמצוא ספרים ששמותיהם מעוררים בנו תחושות נוסטלגיות, כמו "סיפורי אלף לילה ולילה" ו"הזקן והים". מעניין עוד יותר להביט בעיתונים הישנים שמחיריהם לא עלו על 50 פרוטה, וכותרותיהם היו "ידיעות אחרונות, עיתון הערב של ארץ ישראל", או "שוב פוצץ צינור המים בנגב". אם חשקה נפשכם בספר, עיתון או כתב עת אחר, תוכלו לקנות אותם במחירים סבירים בהחלט.


|7| ערמות ספרים ישנים בדוסטוייבסקי ספרים.

השוטר משתגע במרכז הכיכר

מחנות הספרים המיוחדת של סולי נצא לרחוב אלנבי, נפנה שמאלה ונלך לצד החנויות, בתי המשרדים ובנייני המגורים. חלקים גדולים מהרחוב מוצלים על-ידי עצים, ורק המולת הרחוב ופיח האוטובוסים מפריעים להליכה הנעימה. כעבור כ-10 דקות נגיע לכיכר מגן דוד |8|, אחת הכיכרות המרכזיות בתל-אביב משנות ה-30 ועד היום.

ששת הרחובות שיוצאים מכיכר מגן דוד - רחוב אלנבי שיוצא לשני כיוונים שונים, המלך ג'ורג', שינקין, נחלת בנימין והכרמל, הם שהקנו לה את שמה. אלפי מכוניות, אוטובוסים והולכי רגל עוברים בכיכר המרכזית בכל יום, וכמעט אין רגע במהלך שעות היום בו הכיכר שקטה. כיום מווסתת את התנועה מערכת רמזורים, אך בעבר, בימי המנדט הבריטי, הייתה מוטלת המלאכה על השוטרים הבריטים, שניסו להשליט סדר בעיר. ותיקי העיר מספרים, שאחד המשחקים המשעשעים ביותר בילדותם היה לבלבל את השוטר שעמד במרכז הכיכר. הילדים היו מתפזרים מסביב לכיכר, עושים לשוטר פרצופים מצחיקים ותנועות מגונות, והוא כמובן היה מתבלבל ושוגה בהכוונת התנועה. נהגים היו צופרים וכועסים, הולכי רגל היו צועקים ודורשים לחצות את הכביש, והשוטר המסכן לא ידע נפשו מרוב כעס על הילדים השובבים.



 

נחלוף על פני כיכר מגן דוד, מבלי להתעכב בה יתר על המידה. חלק זה של הרחוב פחות מעניין, ולכן נמשיך ללכת, עד צומת הרחובות אלנבי, פינסקר ובן יהודה |9|. בנקודה זו "נשבר" רחוב אלנבי ופונה לפתע מערבה, לכיוון הים, ואילו הרחובות פינסקר ובן יהודה ממשיכים צפונה. על הסיבה להסטת הרחוב אל הים, תוכלו לקרוא בהמשך הסיור. במבט ראשון, נראה שגם צומת הרחובות הזה אינו מעניין במיוחד, מכיוון שאין בו אתר בולט או מיוחד. אך את הסיפור שעומד מאחורי הכיכר בה אנו נמצאים כיכר ב' בנובמבר, או בשמה האחר, כיכר מוגרבי - ראוי לספר.

יעקב מוגרבי, איש עסקים עשיר מדמשק, עלה ארצה בשנת 1925. מוגרבי קנה מספר מגרשים בתל-אביב,ביניהם אחד ברחוב אלנבי, אותו ייעד למרכז מסחרי קטן ולבית מגורים נאה למשפחתו. באחד הימים, כאשר השגיח על פועלי בנייה ברחוב הרצל,גילה להפתעתו שהפועלים חוסכים את דמי ארוחת הצהריים כדי לרכוש כרטיס לאופרה שלגולינקין שהוצגה בראינוע עדן. באותו רגע גמלה בלבו של מוגרבי ההחלטה, לבנות אולם תאטרון וקולנוע שיוכללשמש גם כבית אופרה.

קולנוע מוגרבי נפתח ב-13 בפברואר 1930. בקומת המרתף נבנה אולם הצגות, בו הציגו במהלך השנים קבוצות תאטרון סאטירה כגון הקומקום, לי-לה-לו והמטאטא, וכן תאטראות בעלי שיעור קומה כתאטרון הבימה והקאמרי. מעל אולם התאטרון נבנו שני אולמות קולנוע. האולם הקטן, בו הוקרנו סרטי איכות, נקרא "סטודיו", והאולם הגדול שלצדו נקרא "מוגרבי". על מנת לאוורר אתהאולם, היה הגג של האולם נפתח בקול רעש גדול, וחידוש טכנולוגי זה הוא שפרסם את הקולנוע ברחבי העיר.

עם השנים הפך קולנוע מוגרבי לאחד ממרכזי התרבות והבילוי המובילים בתל-אביב. הכיכר שלמרגלות הבניין, שכונתה עד אותם ימים כיכר ב' בנובמבר, לציון התאריך בו התפרסמה הצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917, שינתה את שמה בפי כל ל"כיכר מוגרבי". בכיכר היו נפגשים צעירי העיר, יושבים על המדרגות, ליד השעון שעמד בכיכר או תחת פנסי הרחוב, משוחחים וצוחקים. למרבה הצער, ב-17 ביוני 1986 נשרף הבניין, וב-1989 הוא נהרס. כל שנותר מהכיכר המפוארת הוא מגרש חנייה, ואין אף לא אזכור בודד לימים בהם הייתה כיכר זו המקום המרכזי בעיר.

נמשיך בהליכה בצד שמאל של הרחוב, ומיד אחרי צומת הרחובות, נחפש את בית מספר 30, כאן נמצאת צלמניית "פרי-אור" של הצלם רודי ויסנשטין, או בשמה המוכר "הצלמניה" |10|. נביט בחלון הראווה הישן, ונעמוד משתאים מול תצוגת התצלומים בשחור-לבן שלפנינו. כשניכנס פנימה ונעיף מבט במאות התצלומים, לא נוכל שלא להתפעל מיופיין של התמונות, ומתחושת הנוסטלגיה שהן מעוררות בנו. קירותיה של צלמניית "פרי-אור" מלאים פורטרטים של דמויות מוכרות מתולדות מדינת ישראל, בהם ראשי ממשלה ונשיאים, מראות ומקומות שנעלמו זה מכבר מהנוף, ועשרות תצלומים של חיי היום-יום בתל-אביב. העיצוב של שנות הארבעים לא התחדש עם חלוף האופנות, והמקום הפך מעין אשנב הצצה אל  תקופה שעברה מן העולם, כמו עמד הזמן מלכת.


|10| רודי ומרים ויסנשטין בכניסה לצלמניית "פרי-אור". (צילום תמונה זו והתמונה שמעליה: רודי וינסשטין, באדיבות צלמניית "פרי-אור").

 רודי ויסנשטין נולד בשנת 1910 בצ'כיה, למד צילום בווינה, ועלה ארצה בינואר 1936, כשבידו תעודת צלם עיתונות וערכת מצלמות. מאותו רגע הקדיש רודי את כל מרצו לתיעוד ארץ ישראל והמפעל הציוני. הוא תיעד את העליות וההתיישבויות, את נופי הארץ ואת בנייתה של תל-אביב. אישים ידועים הגיעו לצלמניה שפתח ברחוב אלנבי כדי להצטלם, ולא היה אירוע חשוב אליו לא הוזמן. בה' באייר תש"ח קיבל רודי הזמנה בלעדית לצלם את טקס הכרזת המדינה על-ידי דוד בן-גוריון. כשפותחו שלושים הצילומים אותם צילם באירוע, חסרה התמונה בה נראו המשתתפים עומדים דום ושרים את ההמנון. כשנשאל על כך ויסנשטין ענה: "באותו רגע לא הייתי צלם, עמדתי דום עם כולם ובכיתי. היה זה הרגע המרגש ביותר בחיי". תמונותיו של רודי ויסנשטין מהאירוע הפכו לתמונות הרשמיות, החקוקות בהיסטוריה של מדינת ישראל.

מאז פטירתו של הצלם בשנת 1992 ממשיכים אשתו מרים, כיום בת 94, ונכדו בן, במלאכה הסיזיפית של תרגום, חידוש ושימור הארכיון. מעל רבע מיליון נגטיבים, שהפכו ברבות השנים למסמכים היסטוריים, מסתתרים במגירות "הצלמניה". כל נגטיב בארכיון המסודר הוא עדות מצולמת של ארץ ישראל בכלל ושל תל-אביב בפרט. האתרים שאינם קיימים עוד, הסיפורים הקטנים של תושבי העיר ומנהיגיה, ותיעוד חיי היום-יום, הם שהופכים את צילומיו של רודי ויסנשטין לאמנות, ואת הצפייה בהם לחוויה מדהימה.

מצלמניית "פרי-אור" נותרו לנו כ-5 דקות הליכה עד לכיכר הכנסת ולבית האופרה |11| שבקצה הרחוב. המזרקה שבמרכז הכיכר, הטיילת שלפנינו והקניון שלצדנו, משווים לכיכר מראה מודרני. אפשר להיכנס אל הקניון, ששימש בעבר כבית אופרה, לשבת בבית קפה ולהביט בתצלום ישיבת כנסת ישראל הראשונה, שנערכה בבניין זה. מי שמעוניין, יכול להמשיך לרחצה בחוף הים הסמוך, או למנוחה על הטיילת. לפני שנסיים, נספר את סיפורו של "קזינו גלי אביב", בית הקפה המיתולוגי שנבנה מעל המים, והביא לכך שרחוב אלנבי הוסט לכיוון הים.


בית הקפה הייחודי "קזינו גלי אביב" בשנות ה-30. (צילום: רודי וינסשטין, באדיבות צלמיית "פרי-אור"). 

מלכתחילה נבנתה העיר תל-אביב ללא גישה אל הים. החשש מהמעבר דרך השכונות והכפרים הערבים שהיו סמוכים לחוף, ודיונות החול העצומות שהשתרעו לאורך חוף הים, הביאו לכך שהעיר התפתחה לכיוון צפון. בשנת 1921 הגיע לתל-אביב יהודי אמיד מהעיר אודסה בשם סלומון קזרנובסקי. סלומון רצה לעורר את חיי הלילה של תל-אביב, ולשם כך ביקש להקים בית קפה ייחודי בשם "קזינו גלי אביב". את בית הקפה תכנן לבנות על-גבי עמודי בטון בתוך הים, כשגשר צר מחבר בין החוף לבית הקפה. קזרנובסקי היתנה את בניית בית הקפה בכביש גישה שיסלל אל "קזינו גלי אביב". לשם כך, אישר ראש העיר מאיר דיזנגוף את "שבירתו" של רחוב אלנבי והטיית מסלולו אל הים. הייתה זו הפעם הראשונה בה התחברה העיר תל-אביב אל הים. "קזינו גלי אביב" שימש מרכז בילוי לאמנים, סופרים ואנשי ציבור, אך למרות זאת לא נשא רווחים רבים. הוצאות האחזקה הגבוהות, סגירתו בימות החורף והנזקים החוזרים ונשנים שנגרמו למבנה בשל הגשם וגלי הים, הביאו לפיצוץ המבנה ולהריסתו בשנת 1939. אחד הצופים הסקרנים אף נפצע באירוע, והסתבר כי היה זה לא אחר מאשר יזם בית הקפה, סלומון קזרנובסקי.

בכיכר הכנסת |11| מסתיים סיורנו. מי שהשאיר מכונית נוספת בחניון ברחוב הירקון |12|, יקיף את קניון בית האופרה ויגיע אל המכונית. מי שהגיע עם מכונית אחת, יחזור במונית או ברגל לאורך רחוב אלנבי, אל המכונית במגרש החנייה ברחוב נחלת בנימין |1|.

המסלול מופיע בספר
"תל-אביב - מסלולים, אתרים וסיפורים".

סיורים בתל אביב: החוויה העירונית - בין אתרים ייחודיים וסיפורים לאורך רחוב אלנבי
לרכישת הספר לחץ/י כאן

מסלולים נוספים באיזור
Map
דרגת קושי
דרגת קושי
קלה.
משך הטיול
משך הטיול
2-1.5 שעות.
אורך המסלול
אורך המסלול
כ-2 קילומטר.
עונה מומלצת
עונה מומלצת
מתאים לכל עונות השנה.
סוג המסלול
סוג המסלול
חד כיווני.
רחצה במים
רחצה במים
אין.
איפה חונים?

מכיוון שנקודת הסיום מרוחקת מנקודת ההתחלה של הסיור, כדאי להגיע עם שתי מכוניות. אחת מהן נחנה בחניון מגדל האופרה |12| ברחוב הירקון, סמוך לנקודת הסיום של המסלול (החנייה בתשלום).עם המכונית השנייה מגיעים לרחוב יהודה הלוי, נוסעים לאורכו לכיוון דרום-מערב ופונים ממנו דרומה לרחוב נחלת בנימין. את המכונית מחנים במגרש החנייה שנמצא מימין |1| (החנייה בתשלום). ממגרש החנייה פונים ימינה (דרומה) ברחוב נחלת בנימין, לאחר כ-100 מטר פונים שמאלה בדרך יפו, ומגיעים לכיכר המושבות |2| - נקודת ההתחלה של הסיור.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית?

קו 5 ממסוף 2000 (רכבת מרכז) ומהתחנה המרכזית, מגיע סמוך מאוד לכיכר המושבות |2| - נקודת ההתחלה של הסיור.