facebook
:
IMG_2920
blank
GrayBlockTop
לגלריה

תל דן... בין פלגי המים והעתיקות בתל דן, בעקבות כיבושים ופולחנים קדומים, מתוך סדרת ספרי הטיולים "60 מסלולי טיול בארץ התנ"ך"

חזרה
פלגי מים ועתיקות בשמורת נחל דן

תל דן - שמורת תל דן היא ארץ קסומה: פלגי מים זורמים מכל עבר ומצטרפים לבסוף לנהר גועש, וצמרות העצים מתנשאות אל-על ושומרות על אפלולית תמידית וקרירות מרעננת, גם בצהרי יום קיץ חם. בין פלגי המים נבנתה לפני כ-4,500 שנים עיר כנענית מבוצרת, שהפכה ברבות הימים לעיר הגבול הצפונית של הממלכה המאוחדת, ולבירתה הפולחנית של ממלכת ישראל. מסלול הטיול בתל דן יוביל אותנו אל עיינות דן, המעיינות השופעים ביותר בארצנו, שהיו מקור המים של העיר דן לאורך ההיסטוריה כולה, אל תצפיות נהדרות על הסביבה ואל ביקור במתחם העתיקות של התל, המספרים יחד את סיפורה של העיר החשובה דן. המסלול מתוך סדרת הספרים  60 מסלולי טיול בארץ התנ"ך, סדרה בת 3 כרכים



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
תל דן... בין פלגי המים והעתיקות בתל דן, בעקבות כיבושים ופולחנים קדומים, מתוך סדרת ספרי הטיולים
arrow נקודת מוצא וסיום: חניון שמורת תל דן.   arrow סוג המסלול: מעגלי.   arrow אופי המסלול: מתאים לקבוצות קטנות, למשפחות ולזוגות.   arrow דרגת הקושי: קלה.   arrow עונה מועדפת: מתאים לכל עונות השנה. לא בימות גשם, בגלל חשש משיטפונות ומהחלקה.   arrow אורך המסלול: כ-3 קילומטר.   arrow משך הטיול: 4-2 שעות, כולל עצירות לקריאה ולימוד מעמיק.   arrow אופי ההליכה: המסלול עובר בשבילים צרים מסודרים ונוחים, רובו מישורי והוא כולל עליות וירידות קצרות. המסלול מוצל ברובו.   arrow עומס: עמוס בשבתות, בחגים ובחופשות.   arrow ניקיון המסלול: נקי בדרך כלל.   arrow ציוד מומלץ: תנ"ך, בגדי ים.   arrow תשלום: הכניסה בתשלום.   arrow שעות פתיחת השמורה: בקיץ 17:00-08:00, בחורף 16:00-08:00, בימי שישי וערבי חג 15:00-08:00.   arrow טלפון לבירורים: 04-6951579.   arrow מפת סימון שבילים: מספר 1 – החרמון, הגולן ואצבע הגליל.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
תל דן... בין פלגי המים והעתיקות בתל דן, בעקבות כיבושים ופולחנים קדומים, מתוך סדרת ספרי הטיולים

מקורות מקראיים:
בראשית פרק י"ד:
אברם רודף אחרי צבאות ארבעת המלכים ומנצח אותם בקרבת העיר דן.
שמות פרק כ': עשרת הדברות ומעמד הר סיני, בהן נאסר לעשות פסל ומסכה.
שמות פרק ל"ב: תיאור חטא העגל בהר סיני, ממנו ינק ירבעם בן-נבט את המסורת על עגל הזהב.
שופטים פרק י"ח: מסע השליחים בני שבט דן אל העיר לָיִש, וכיבושה בידי שבט דן.
מלכים א' פרק ה': דוגמא לכך שהעיר דן מסמנת את גבולה הצפוני של ממלכת ישראל בימי הממלכה המאוחדת.
מלכים א' פרקים י"א-י"ב: פילוג הממלכה המאוחדת, המלכת ירבעם על ממלכת ישראל והקמת המזבחות החלופיים ובהם עגלי זהב בבית אל ובדן.
מלכים ב' פרק ט"ו: חורבן ערי הצפון בידי תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר השלישי מלך אשור במאה ה-8 לפני הספירה.
מלכים ב' פרק כ"ג: אזכור "במות השערים", כמותן אפשר לראות סמוך לשער העיר המקראית דן.

הולכים בין עצים מצלים אל המעיין השופע / "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו... וַיִּרְדֹּף עַד דָּן"
את מסלול הטיול בין פלגי המים והעתיקות, נתחיל בכניסה לשמורת תל דן |2|. ממגרש החנייה נלך לעבר חנות המזכרות והקיוסק, ומעט לפניהם נפנה ימינה ונצא אל מסלול הטיול בשמורה. נעבור על גשר קטן מעל מי הנחל הזורמים בעוצמה רבה בתוך תעלת בטון, ונעקוב אחר השילוט אל המסלול הארוך של מעיינות נחל דן.


נחל דן זורם בעוצמה מולנו.

שבילי האספלט המישוריים יובילו אותנו בין העצים המצלים, שגורמים לנו להרגיש כאילו אנו הולכים בתוך יער מן האגדות. בתוך 8-7 דקות הליכה נעימה נגיע לגשר עץ |3| הנמתח מעל ערוצו האיתן של נחל דן. מי הנחל זורמים בעוצמה מרשימה בכל ימות השנה, משום שמקורם במעיינות הדן. המעיינות נובעים מבטן האדמה בכל עת באותה עוצמה, ולכן הזרימה של הנחל העובר מתחתינו, משמעותית גם בסוף הקיץ. בצידו השני של הגשר נפגוש בצומת T של שבילים, ונפנה שמאלה על פי השילוט למסלול הארוך, ומיד שוב שמאלה לתוך מעבה הצמחייה. השביל הצר עובר תחת העצים, ובצמוד למי הנחל הזורמים בעוז מצד שמאל. אך לא רק מי הנחל זורמים לצידנו. בשלב מסוים נבחין מצד ימין במים היוצאים מבטן האדמה, זורמים תחת חלוקי הבזלת עליהם אנו דורכים, ומצטרפים לזרימת נחל דן. מהיכן מגיעים המים הללו?

המחשבה הראשונית היא, שמדובר ודאי במעיינות נוספים המזינים את נחל דן, אך לא כך הדבר. אלו הם פתחים של בַּלועִים, מעין מרזבים שנחפרו בתקופות קדומות בשולי התל, כדי להוציא מן העיר עודפי מים שלא השתמשו בהם, ואיימו להציף את שטחה. בעת העתיקה, סבלו מרבית הערים בארץ ישראל ממחסור במים, ונדרשו למצוא פתרונות יצירתיים על מנת להוביל מים אל תוך שטח העיר. בערים חצור ומגידו, נבנו מפעלי מים משוכללים באמצעותם הובילו מים בפירים ובמנהרות מהמעיינות שנבעו סביב הערים. העיר דן סבלה באופן חריג מבעיה הפוכה. בראש התל עליו שכנה העיר, נובעים מעיינות המכונים בשם עיינות לשם. מעיינות אלו הציפו חלק משטח העיר, ולא אפשרו לה להתפתח לאזורים שהפכו בוציים ורוויים במים. לכן, חפרו תושבי העיר הכנענים כבר לפני אלפי שנים תעלות ששימשו מעין מרזבים, דרכם יצאו חלק מן המים משטח העיר וזרמו אל נחל דן. עד היום ממשיכים מימיהם של עיינות לשם לזרום דרך אותם בַּלועִים, לצאת למרגלות התל ולהוסיף לזרימתו האיתנה של נחל דן.


הולכים לצד זרימתו החזקה של נחל דן.

ההליכה בין ערוצו הגועש של נחל דן הזורם משמאלנו, לבין מדרון התל הנישא מימיננו, מהנה. רחש המים היוצאים ממוצאי הבַּלועִים מצטרף לצליל המים הזורמים בנחל, ויחד הם יוצרים פכפוך נעים ומרגיע. נלך כ-10 דקות בצל העצים, עד שנגיע אל מעיינות הדן |4|. מימין ישנם ספסלי ישיבה מסודרים מאבן, עליהם אפשר לשבת למנוחה, ואילו משמאל נובעים מימיהם של עיינות דן, המעיינות הגדולים והשופעים ביותר במזרח התיכון. 250 מיליון מטרים מעוקבים של מים פורצים בכל שנה מן הקרקע לאורך הסדק דרכו נובעים המעיינות. המים מזינים את נחל דן, שמתחיל בנקודה זו ממש, וזורמים אל נהר הירדן. לשם השוואה, שני היובלים האחרים של הירדן, נחל שניר ונחל חרמון, מספקים יחד כמות שנתית הגדולה אך ורק במקצת מכמות המים שמספקים עיינות דן לבדם. כיוון שחלק נכבד ממי נהר הירדן מגיעים מנחל דן, יש סוברים שהוא קיבל את שמו מצירוף המילים "יורד מדן".
הסיבה לנביעתם של מים רבים כל-כך דווקא כאן, טמונה במבנה הגיאולוגי של הסביבה. מי הגשמים והשלגים היורדים בהר החרמון, מחלחלים אל בטן האדמה, יוצרים שכבת מי תהום עשירה, ומחפשים נקודות נוחות לצאת דרכן אל פני הקרקע. הנקודה הנוחה ביותר נמצאת כאן בצמוד לתל דן. התל הנישא מעלינו עשוי סלע גיר, ואילו ממערב לו ישנו שטח רחב ידיים המכוסה סלעי בזלת. בקו התפר בין סלע הגיר לבין גוש הבזלת, עליו אנו יושבים, מוצאים המים סדק לפרוץ דרכו, ונובעים באופן קבוע ובקצב אחיד בכל ימות השנה. אין פלא, שכאשר חיפשו בני שבט דן נחלה חלופית ברחבי ארץ ישראל, בחרו לכבוש דווקא את העיר הכנענית לָיִש, המכונה גם לֶשֵם, שנהנתה ממים זמינים באופן קבוע. את סיפורו של שבט דן נספר בהמשך, כאשר נשקיף ממרומי התל על סביבתו. בעודנו נחים ונהנים בפינת החמד, נתחיל לספר את סיפורה של העיר הקדומה.

אלפי שנים לפני כניסתם של בני ישראל ארצה, ישבו בארץ ישראל עמים כנעניים שונים, שחיפשו להתיישב בסמוך למקורות מים זמינים ובמקומות נוחים ומוגנים. מישורי אצבע הגליל ועמק החולה מלאים מקורות מים נהדרים המספקים מים בכל ימות השנה, ועל פניו נראה כי אין מתאים מהם להתיישבות המונית. אך באופן מפתיע, דווקא באזורים אלו אין התיישבות צפופה בעת העתיקה. הסיבה לכך טמונה בהבנה, שעל מנת להקים יישוב בימי קדם, אי אפשר להסתפק במקור מים זמין ונוח, ויש צורך גם בשטח גבוה המוגן מפני פולשים ותוקפים. בכל המרחב שבין הרי נפתלי הנישאים ממערב לבין רמת הגולן המתרוממת ממזרח, השטח מישורי כמעט לגמרי, ולכן לא מתאים להתיישבות. הגבעה הנישאת מעל מעיינות הדן השופעים, הייתה המקום הנוח ביותר והמתאים ביותר להתיישבות. לכן, כבר לפני כ-4,500 שנים, בתקופה הכנענית הקדומה, נבנתה על התל עיר קטנה, שנקראה בשם לָיִש או לֶשֵם. העיר הכנענית הוקפה בחומה אדירה כמה מאות שנים לאחר מכן, במאה ה-18 לפני הספירה, והפכה ככל הנראה לאחת הערים המרכזיות והחשובות בחלקה הצפוני של ארץ ישראל. מעניין לציין, כי בפעם הראשונה בה מוזכרת העיר בתנ"ך, היא אינה נקראת בשמותיה הכנעניים לָיִש או לֶשֵם, אלא בשמה העברי המאוחר יותר, דן. איזכור זה מופיע לאחר מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים שמתרחשת במרחב ים המלח. במלחמה זו נלקח לוט, אחיינו של אברם, בשבי אחד ממלכי הצפון. אברם שומע על כך מפי פליט שמגיע משדה הקרב, ויוצא למרדף כדי להשיב את אחיינו השבוי.

"וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא... וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן; וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק; וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית י"ד, יג-יז).


אברם יושב בחברון, שנמצאת במרחק של מאות קילומטרים מדרום לנו, אך הוא אינו מתלבט לרגע. הוא אוסף את בני ביתו, ויוצא למרדף ארוך אחרי צבאותיהם של ארבעת המלכים, עד לעיר דן. במרחבי העמק שסביבנו מצליח אברם להכניע את צבאות המלכים במתקפה לילית מפתיעה, ומכאן ממשיך ורודף אחריהם עד מקום בשם חובה, שנמצא מצפון לעיר דמשק. הסיבה בגינה מכונה העיר דן ולא לָיִש או לֶשֵם, היא שמאות שנים מאוחר יותר הפך השם דן להיות שמה המוכר יותר של העיר, ולכן באופן אנכרוניסטי מתאים יותר לכנות אותה בשמה החדש וה'עדכני', על פני שמותיה הכנעניים הישנים.

לפני שנעזוב את עיינות דן, כדאי לגשת אל המים, לשכשך בהם את הרגליים ולשטוף את הפנים. הכניסה אל המים אסורה, כדי למנוע פגיעה באיכותם הנדירה של המים. עיינות דן אינם רק המעיינות השופעים ביותר בישראל, אלא גם המעיינות בהם נובעים המים המתוקים, הצלולים, הקרים והטעימים ביותר בארצנו. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אך החשובה שבהן היא גודל אגן ההיקוות של המעיינות. מקורם של כל המים הנובעים כאן הוא בשטח של 18 קילומטר רבוע בלבד, והם מגיעים אך ורק מבטן האדמה, ולא ממי גשמים ונֶגֵר עילי. על מנת לקבל קנה מידה להשוואה, נזכיר שמימיו של נחל חרמון מגיעים מאגן היקוות בגודל של 200 קמ"ר, ואילו של נחל שניר מאגן היקוות בגודל של 600 קמ"ר! גודלו המצומצם של אגן ההיקוות גורם למים להיות צלולים עד מאוד, משום שהם לא מספיקים 'להתלכלך' עד שהם יוצאים אל פני הקרקע, ומתוקים במיוחד מכיוון שאחוז הכלור בהם קטן מאוד (7% בלבד). מי שמעוניין, יכול לשתות מן המים הקרים וטעימים ללא חשש.

בין שבילי גן עדן אל תצפית מראש התל / "וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב"
ממעיינות דן נעלה בשביל מדרגות צר וברור לעבר ראש התל. העלייה בשביל המוצל בין העצים קלה, נעימה וקצרה מאוד.


שביל מוצל ושקט מוביל אל ראשו של תל דן.

בתוך 3-2 דקות נגיע לקצה העלייה ולצומת שבילים, בה נפנה ימינה על פי השילוט ל"גן עדן". די מהר ניכנס אל בין פלגי המים הזורמים תחת העצים הצפופים, ונבין מדוע מכנים תושבי האזור את השטח הזה בשם 'גן עדן'. בימים בהם השמורה אינה עמוסה במבקרים, נוכל להאזין בשלווה לציוצי הציפורים ולשאון המים הזורמים, וליהנות מקרני השמש החודרות מבעד לצמרות העצים. בימות הסתיו, כאשר משירים העצים את עליהם בשלכת צבעונית, מראה המקום קסום עוד יותר. מיד כשניכנס אל שטח 'גן עדן', נפנה ימינה לזמן קצר אל עץ פו הדב. הליכה קצרצרה תוביל אותנו אל עץ מילה סורית גבוה ורחב בעל גזע חלול לגמרי |5|. ילדים ואפילו מבוגרים יכולים להיכנס לתוך הגזע מצידו האחד, לטפס בתוכו ולצאת מצידו השני. ילדי קיבוץ דן, שטיילו בגבעה הבתולית לפני שהוכרזה כשמורת טבע, הם שנתנו לעץ החלול את שמו, מתוך הקשר לסיפורו של פו הדב, שאכל כמות גדולה של דבש, נתקע בתוך העץ ולא יכול היה לצאת החוצה.


יושבים למנוחה על עץ פו הדב |5|.

מעץ פו הדב נחזור על עקבותינו כחצי דקה, ונפנה ימינה על פי השילוט לעיינות לשם. שביל צר המרוצף חלוקי בזלת יוביל אותנו בצל העצים, בין פלגי מים רדודים ויפים, המשרים אווירה קסומה. אלו הם מימיהם של עיינות לשם, המעיינות שנובעים בראש תל דן, עליהם סיפרנו כאשר היינו למרגלות התל.


פלגי מים בשמורת תל דן.

לאחר 10-8 דקות של הליכה נעימה נגיע לפיצול שבילים נוסף, ונפנה שמאלה על פי השילוט למצפור האלה. נעבור ליד עץ אלה עתיק שנשרף לפני שנים ספורות, ומיד אחריו נפנה ימינה לעלייה קצרה במדרגות אל מצפור האלה |6|. את פנינו יקבל עץ אלה מרשים בעל צמרת רחבת ידיים, המעניק צל רחב ליושבים תחתיו. נשב בצל עץ האלה על ספסל העץ המתעקל, ונספר את סיפור כיבושה של העיר הכנענית בידי שבט דן.


עץ אלה ענק מצל על ספסל מתפתל במצפור האלה |6|.

עם חלוקת הארץ לנחלות, קיבלו בני שבט דן את מרחב שפלת יהודה ושפלת החוף. על פניו, נראה כי שבט דן זכה בנחלה מצוינת במרכז הארץ, עמוסה בעמקים רחבי ידיים, בהם אפשר לקיים חקלאות פורייה ועשירה. אלא שבשטחים האיכותיים בהם היו אמורים בני שבט דן לשבת, חשקו גם עמים נוספים שישבו באזור. מכיוון חוף הים היו אלו הפלשתים שנגסו בנחלת שבט דן,וגם האמורים, אחד מעמי כנען שישבו בארץ ישראל, לחצו את בני שבט דן והפריעו להם להתיישב בנחלתם. בני שבט דן נותרו ללא נחלה נוחה ובטוחה, והיו צריכים למצוא פתרון. סביר להניח שמנהיגי השבט ישבו יחד, טיכסו עצה, והחליטו לשלוח שליחים שיחפשו מקום נוח יותר להתיישבות. כך, בין סיפורי ספר שופטים, מסופר על חמשת השליחים משבט דן שיצאו לרגל את הארץ ולתור אחר מקום מתאים יותר לבני שבטם.

"...וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה; וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ" (שופטים י"ח, א-ב).


חמשת השליחים בני החיל יצאו מהערים צרעה ואשתאול שבשפלת יהודה, סמוך לעיר בית שמש, והחלו ללכת לכיוון צפון. בהגיעם למרחב הר אפרים, מבקשים החמישה ללון בביתו של אדם בשם מיכה, עליו מסופר שהקים בביתו מעין מקדש מקומי. מקום מושבו של מיכה מזוהה בחורבת גרב, בין היישובים שילה ומעלה לבונה של ימינו, ולכן את סיפורו המלא של בית מיכה נספר כאשר נבקר שם. בהגיעם אל ביתו של מיכה, פוגשים חמשת השליחים בבן שבט לוי המשמש כהן במקדש המקומי, ומבקשים ממנו שינבא להם האם יצליחו בדרכם. רק לאחר שהם מקבלים את ברכתו של הלוי: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם, נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ" (שופטים י"ח, ו), ממשיכים השליחים בדרכם צפונה, ומגיעים אל העיר הכנענית לָיִש.

"וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה, וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ... וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּידֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם" (שופטים י"ח, ז).


מה ראו השליחים בהגיעם ללָיִש? הממצא הארכיאולוגי מלמד כי העיר הכנענית הייתה מוקפת חומה גבוהה וסביבה חלקלקה, המקשה על כיבוש העיר והפלת חומותיה. אך השליחים אינם מתרשמים מביצורי העיר ואינם מזכירים אותם כלל. בעיניהם חשוב יותר שהעם היושב בעיר המבודדת לָיִש כה בטוח בעצמו, עד כי אינו כורת בריתות עם עמי הסביבה הצידונים. "עם שאנן שכזה ניתן יהיה להכריע", חשבו לעצמם חמשת השליחים, ועל כן חזרו אל בני שבטם הממתינים בשפלת יהודה, ובשורה בפיהם:

"וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד, וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ; כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹוהִים בְּיֶדְכֶם, מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שופטים י"ח, ט-י).


כדי להבין היטב את הבשורה של שליחי שבט דן, נקום ונשקיף מן המצפור על סביבתנו. מימין נישאים הרי נפתלי, משמאל מתרוממת אט-אט רמת הגולן, ואילו עיקר השטח שמולנו מישורי לחלוטין, ומשמש לחקלאות. סביר להניח שגם בעת העתיקה השתמשו תושבי הערים הקדומות חצור, אבל בית מעכה, עיון ולָיִש בשטחים המישוריים ובאדמות הפוריות לחקלאות עשירה. בין השטחים החקלאיים אפשר להבחין בערוצי הנחלים, המסומנים על ידי שורות ארוכות של עצים הגדלים על גדותיהם. גם מקורות המים הרבים שבעמק, הפכו אותו לנחלה מובחרת וייחודית בארץ ישראל. 


רמות נפתלי ועמק החולה נשקפים ממצפור האלה |6|.

חמשת השליחים השבים אל נחלתם הצפופה, משכנעים בקלות רבה את בני שבט דן שמצאו נחלה חדשה וטובה. "מדובר באזור טוב מאוד להתיישבות", פותחים השליחים בדבריהם. "ולמרות שמדובר במקום רחוק שדורש מאיתנו מסע ארוך, אל תתעצלו. העיר יושבת בתוך ארץ רחבת ידיים, ואין בה כל מחסור". כשאנו מביטים מהמצפור אל העמק הפורה המקיף אותנו, ונזכרים במעיינות הדן הנובעים למרגלות העיר, אנו מבינים את כוונתם של השליחים באמרם "מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ". אחרי תיאור אידיאלי שכזה, אין פלא שאנשי שבט דן אינם מהססים, בוחרים 600 לוחמים ויוצאים לכבוש את העיר לָיִש. בדרכם צפונה, עוברים החיילים הדַניים שוב בביתו של מיכה. בעצת חמשת השליחים, נכנסים הלוחמים אל בית מיכה, גונבים את אביזרי הפולחן, הפסל והמסכה מהמקדש, ולוקחים עימם גם את האיש הלוי, על מנת שישמש כהן בעירם. מבית מיכה ממשיכים לוחמי שבט דן צפונה, חוצים את מרחבי הגליל, ומגיעים אל המישורים שסביב העיר לָיִש. נסו לדמיין את שומרי העיר השאננים יושבים במרומי הגבעה, משקיפים על סביבתם, ומופתעים לראות גדוד לוחמים מסתער על עירם.

"וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ; וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב, וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ; וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (שופטים י"ח, כז-כט).


בקרב קצר הכניעו לוחמי שבט דן את תושביה הכנענים של העיר המבודדת לָיִש. לאחר שכבשו אותה שינו את שמה לדן על שם דן אבי שבטם, והציבו בה את פסל מיכה. מכאן ואילך ישבו בני שבט דן גם בנחלתם בשפלת יהודה, וגם בעיר הנהדרת שכבשו בחלקה הצפוני של אצבע הגליל. העיר דן הפכה לעיר ישראלית חשובה, המסמנת לאורך כל תקופת המלוכה את גבולה הצפוני של ארץ ישראל: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א', ה', ה).

בין שערים ומקדשים בעיר הקדומה / "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב... וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל, וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן"


ממצפור האלה |6| נרד בשביל מדרגות צר ומפותל, שיוצא משטחה של העיר הקדומה, ומגיע בתוך 3-2 דקות לצומת T של שבילים. נפנה שמאלה ונלך לצד חומה מרשימה, הבנויה אבני בזלת עגלגלות. חומה זו נבנתה על ידי מלך ישראל ירבעם בן-נבט, על בסיס החומה הכנענית של העיר לָיִש.


החומה הישראלית הבצורה והמרשימה.

בתוך 3-2 דקות נוספות של הליכה לצד החומה, נגיע אל השער החיצוני של העיר הישראלית |7|, שנמצא משמאל לשביל. את פנינו לא מקבל שער מקושת ומרשים, ואף לא יסודות של שער שכזה. זאת משום שהשער החיצוני של העיר דן היה שער פשוט, וגם הוא חרב ונשרף. כיום כל שניתן לראות הוא סף השער, הבנוי אבן בזלת, ומשני צידיו שקעים עגולים, בתוכם הסתובבו צירי השער.


משקיפים על שער הכניסה המרשים לעיר הקדומה דן.

מעבר לשער הפשוט ישנה רחבה מרוצפת גדולה, ששימשה לכינוס תושביה של העיר החשובה דן. תושבי העיר התכנסו ברחבה הגדולה לצרכי לימוד, קבלת הנחיות משליט העיר, משפט ופולחן. שריד לפולחן שהיה מתקיים בשער העיר אפשר לראות בבמה המוגבהת הנמצאת בצידה הימני של הרחבה. במות מסוג זה נבנו על ידי בני ישראל ליד שעריהן של ערים חשובות, ושימשו את תושבי העיר לפולחן לה'. למרות שלא מדובר בעבודה זרה, נחשב הפולחן המקומי לחטא, שכן המקום היחיד בו מותר להקריב קורבנות לה' הוא בית המקדש בירושלים. המלך יאשיהו, אחד הצדיקים שבמלכי יהודה, מנתץ את במות השערים, כחלק מרפורמה דתית שעורך בכל רחבי ממלכתו:

"וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים... וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים... בְּשַׁעַר הָעִיר" (מלכים ב', כ"ג, ח).

לפני שניכנס בשער המפואר והפנימי של העיר דן, נעצור ונספר על אחת התגליות החשובות שהתגלו בתל דן, ואולי בארכיאולוגיה של ארץ ישראל בכלל – כתובת בית דוד.

בין אבני הריצוף של רחבת השער של העיר דן, נמצא בשנת 1993 שבר אבן בזלת, עליו חקוקה כתובת בארמית. בעונת החפירה שלאחר מכן חיפשו החופרים שברים נוספים של אותה כתובת מנותצת, ואכן, בין המרצפות נמצאו שני שברים נוספים, שאפשרו את פענוח הכתובת. מדובר בכתובת ניצחון שהציב מלך ארמי ששמו אינו ידוע, לזכר מלחמה שבמהלכה  כבש את העיר דן. שורות המפתח החשובות בכתובת מספרות את סיפור כיבושה של דן בידי מלך ארם (בסוגריים מופיעות השלמות של החוקרים):

"[הרגתי את יהו]רם בן [אחאב] מלך ישראל והרג[תי את אחז]יהו בן [יהורם מלך] בית דוד. ואשים [את עריהם חורבות ואהפוך] את ארצם ל[שממה]...".


סיפור כיבושה של העיר דן ושל ממלכת ישראל מעניין מאוד, אך עליו נספר בהזדמנות אחרת, כאשר נטייל בעיר הפלשתית גת, אותה כבש אותו מלך ארמי, המזוהה כחֲזָאֵל. גולת הכותרת של הכתובת היא צמד המילים "בית דוד". זו פעם ראשונה שמסמך חוץ-מקראי המתוארך לתקופת בית המקדש הראשון, משתמש בכינוי "בית דוד" המתייחס לשושלת שמלכה ביהודה. כתובת "בית דוד" משמשת תשובה מוחצת לכל אותם חוקרים הטוענים שחלק גדול מהסיפורים ההיסטוריים במקרא אינם אלא מיתולוגיה, ואין להם כל אחיזה במציאות, ומכחישים את קיומה של ממלכה ישראלית מאוחדת שמלכה הוא דוד.

מרחבת הכניסה של העיר דן נפנה שמאלה, וניכנס חזרה אל שטחה של העיר הקדומה דן, הפעם דרך השער המרכזי של העיר בימי הממלכה הישראלית. השביל מתפתל בין החומות, ומגיע אל בית השער, הכולל שתי קבוצות של שלושה תאים רחבי ידיים, בהם ישבו שומרי העיר ומגיניה. השער המפואר מלמד על חשיבותה של העיר בתקופת הממלכה הישראלית כעיר גבול מבוצרת, כפי שהזכרנו קודם לכן. אולם, עם פילוג הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות נפרדות, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, עלתה חשיבותה של דן עוד יותר, ומלך ישראל ירבעם בן-נבט הפך אותה לאחת מבירות הממלכה הצפונית. את סיפורה המלא של דן בימי ירבעם נספר כאשר נגיע למתחם הפולחני של העיר, הניצב בראש הגבעה. כעת, נטפס מעט בתלילות ברחוב המרוצף העולה משער העיר. הסיבה לשיפוע החד של העלייה היא שהקטע הזה של העיר בנוי על החלקלקה התלולה של החומה הכנענית של העיר דן.
במהלך העלייה נשקיף על השרידים המרשימים של שער העיר דרכו עברנו זה עתה, ובסופה נעבור בין שטחי חפירה ארכיאולוגית ושרידי מבנים. בחפירות אלו נמצאו בורות וממגורות לאכסון, המתוארכים לתקופת התנחלות בני ישראל בארץ. כעבור כ-5 דקות הליכה מישורית וחשופה לשמש, נגיע אל המתחם הפולחני של העיר דן |8|. במרכז המתחם ניצבת קונסטרוקציית מתכת, המדמה את מראה המזבח שהוצב כאן, וסביבה ישנן חומות, בריכות וחדרים. נחצה את המתחם לעברו השני ונטפס במדרגות אל הבמה רחבת הידיים. כאן נשב בצל העץ רחב הצמרת, ונספר על המתחם הפולחני שהקים ירבעם בן-נבט בעיר דן.

ירבעם בן-נבט, שנולד וגדל בעיר צרדה שבשומרון, היה אחד מפקידיו הבכירים של שלמה המלך, והיה אחראי לפקח על גביית המיסים מהשבטים אפרים ומנשה, בני יוסף, וכנראה היה שותף לניסיון מרד במלך שלמה. יום אחד, כאשר יצא ירבעם מירושלים, אולי בדרכו לגבות מס, פגש אותו הנביא אחיה השילוני, והתנבא באוזניו כי שהממלכה תיקרע מידי בנו של שלמה, והוא עתיד למלוך על עשרה מתוך שנים-עשר השבטים. לא ברור האם שמע שלמה על נבואת אחיה השילוני, או שהוא רוצה להרוג את ירבעם בגלל ניסיון המרד, אך ירבעם ממהר לברוח למצרים השכנה, ומבקש את חסותו של המלך שישק, שהיה יריב של שלמה.

"וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם, וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה" (מלכים א', י"א, מ).

לאחר מות שלמה בשנת 928 לפני הספירה, התכנסו כל שבטי ישראל בעיר שכם, כדי להמליך עליהם את רחבעם, בנו של שלמה. במקביל, נקרא ירבעם בן-נבט מגלותו במצרים, כשהוא יודע בתוככי ליבו את העתיד להתרחש. לאחר שרחבעם מסרב לבקשת העם להקל את עול המיסים, משיבים לו שבטי ישראל במשפט שהפך למטבע לשון נודע: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל..." (מלכים א', י"ב, טז). נבואתיהם של ה' לשלמה ושל אחיה השילוני לירבעם התגשמו. הממלכה המאוחדת של עם ישראל, שהחזיקה מעמד על פי המחקר 100 שנים בדיוק, מימי שאול המלך ועד מותו של שלמה, התפלגה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל. על ממלכת יהודה מלך רחבעם, בנו של שלמה, ואילו עשרת שבטי ישראל המליכו עליהם את ירבעם בן-נבט:


"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', י"ב, כ).

עם המלכתו למלך על ישראל, ירבעם לא מבזבז זמן. סביר להניח שבזמן שהיה בגלות במצרים, חשב ותכנן כיצד עליו למלוך ואילו צעדים עליו לנקוט כדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. אלא שלא מניעים דתיים עמדו לנגד עיניו של ירבעם, אלא מניעים פוליטיים לחלוטין. בתחילה משפץ ירבעם את העיר שכם וקובע אותה כבירתו, ובהמשך מבצר ערי גבול כמו פנואל שבעבר הירדן המזרחי. אז פונה ירבעם להתעסק בענייני פנים הממלכה. החשש המרכזי עימו מתמודד ירבעם, הוא מרכזיותו וחשיבותו הדתית של בית המקדש בירושלים, בירת ממלכת יהודה. ירבעם חושש, ככל הנראה בצדק, כי כאשר יעלו בני עמו לרגל לירושלים, יוכל רחבעם מלך יהודה לשכנע אותם לשוב תחת חסותו, ובכך יבוא הקץ למלכותו שלו.

"וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד; אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מלכים א', י"ב, כו-כז).

הפיתרון שמוצא ירבעם לבעיה הינו פשוט, אך הושקעה בו ודאי מחשבה רבה. ירבעם בוחר להקים שני מקדשים חלופיים לבית המקדש בירושלים, בערים בית אל ודן, ולהציב בכל אחד מהם עגל זהב המסמל את אלוהי ישראל.


"וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל, וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן; וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת, וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן" (מלכים א', י"ב, כח-ל).

"מדוע לכם להתאמץ ולעלות עד ירושלים הרחוקה?", שאל ירבעם את נתיניו. הנה, אלוהי ישראל נמצאים גם אצלנו בממלכה, במרחק הליכה קצר הרבה יותר, שאינו מצריך מסע ארוך ויקר עד לירושלים. ירבעם אינו בוחר במקרה בערים בית אל ודן כמקומות חלופיים למקדש, וגם הבחירה בעגל זהב כסמל לייצוג האלוהות אינה מקרית.
כפי שסיפרנו קודם לכן, העיר דן הייתה עיר גבול חשובה, שסימנה את גבולה הצפוני של ממלכת ישראל בימי הממלכה המאוחדת. כל תושבי השבטים הצפוניים הכירו את העיר דן, והעדיפו להגיע אליה במקום לעלות לרגל כמה פעמים בכל שנה אל ירושלים הרחוקה. העיר בית אל, לעומת זאת, נמצאת בדיוק בגבולה הדרומי של ממלכת ישראל, בסמוך לגבול עם ממלכת יהודה. ירבעם הבין, שעל מנת ששבטי אפרים ומנשה לא יעלו לירושלים, עליו לתת להם פיתרון קרוב ונוח עוד יותר, ועל כן בחר בבית אל כעיר הפולחן הדרומית של ממלכתו. בחירת העגלים כמוקד הפולחן מבטאת מסורת פולחן עתיקה, שלעם ישראל לא היה כל קושי להתחבר אליה, ומקורה בחטא העגל במדבר.


"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹוהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ... וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן; וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, א-ד).

אז, למרגלות הר סיני, היה זה אהרון שבנה עבור עם ישראל עגל-מסכה, וקרא יחד עם בני ישראל: "אֵלֶּה אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ירבעם, שהכיר ודאי את המסורות על עגל הזהב, פנה אל נתיניו באותן המילים ממש, ויצר עבורם מקום פולחן חלופי שיאפשר לו להמשיך ולמלוך על ממלכת ישראל. כדי להשלים את המלאכה, הגדיל ירבעם לעשות ומינה כוהנים שאינם מבית לוי, ואף שינה את תאריכי החגים, כדי להגדיל את ההפרדה הדתית והפוליטית בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. בטווח הקצר, הצליח ירבעם במשימתו, ושימר את ההפרדה בין הממלכות. אך בטווח הארוך חטא ירבעם ועבר על אחת מעשרת הדברות שניתנו במעמד הר סיני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹוהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי; לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה... לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם..." (שמות כ', ב-ד).


ירבעם ישלם על חטאיו, וכבר בעוד פרקים ספורים ינבא אחיה השילוני, שממלכת ישראל תיקרע ממנו ומביתו. ואכן, בתוך דור אחד הורג בעשא את נדב, בנו של ירבעם, ומעביר אליו את המלוכה על ממלכת ישראל. בכל אופן, מימיו של ירבעם הופכת העיר דן לאחת הערים החשובות בממלכת ישראל ולמרכז פולחני חשוב.

באתר הפולחני הגדול שלפנינו נתגלו שרידים מרשימים, המרמזים, ולוּ במעט, על אופי הפולחן שהיה נהוג במקום בתקופת המקרא. מימין למתחם ישנו מבנה מאורך המחולק לחדרים, ומזוהה כלשכות הכהנים שתפעלו את המתחם.
בחדרים נמצאו קערות, אגן נחושת, ראש של שרביט ושתי מחתות מברזל, כמותן לא נמצאו בשום אתר אחר מתקופת בית ראשון. במרכז ניצב המזבח עצמו, ששופץ על ידי המלך אחאב ומתוארך לתקופתו. בחפירות בשטח נמצאה קרן מזבח גדולה מאבן, וכן חפצים פולחניים רבים. שחזור קווי המתאר של המזבח במוטות מתכת מאפשרים לנו לדמיין כיצד נראה היה המזבח בעבר, כאשר הקריבו עליו קורבנות. מאחורי המזבח, בכיוון ממנו נכנסנו אל המתחם, נמצא אזור שחיטת הקורבנות, הכולל שתי בריכות היקוות לדם, גדולה וקטנה, מהן היו לוקחים הכהנים את הדם להזות על המזבח. המדרגות עליהן אנו יושבים הובילו אל הבמה, שטח רחב ידיים בו נערכו הטקסים, ועליה הוצב ככל הנראה עגל הזהב.


המתחם הפולחני שהקים ירבעם בן-נבט בעיר דן |8|.

גם בבניית המדרגות ישנה סטייה מחוקי התורה, שכן במעמד הר סיני, מעט אחרי עשרת הדברות, ניתנה הנחייה מפורשת: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹות עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ', כב). מדוע אוסר ה' לעלות במעלות, כלומר במדרגות, בשטח המזבח? הסיבה היא שכהני הדת היו לבושים בדרך כלל שמלות. בעודם מטפסים במדרגות יכול להיות שבטעות תתגלה ערוותם, ודבר זה יגרום לביזוי הקודש. לכן בעת העתיקה עלו הכהנים אל המזבחות בכבש בעל שיפוע מתון, ולא במדרגות.

בתום הביקור במתחם הפולחני |8|, נעלה בשביל נוח מצידו הימני אל מצפור המוצב. מהמצפור המרשים נשקיף על הר החרמון הנישא מעלינו, על בקעת הלבנון ועל הכפר ע'ג'ר ששוכן בה, ומסמן את הגבול בין ישראל ללבנון. לאחר מנוחה קצרה מול הנוף, נרד מהמצפור ומיד נפגוש בצומת T של שבילים. פנייה ימינה מובילה חזרה אל המתחם הפולחני, ואנו נפנה שמאלה בשביל הרחב. השביל הנוח יורד במתינות לצד שדרה של עצי איקליפטוס, ובתוך 8-7 דקות נגיע אל השער הכנעני של העיר דן |9|. תחת סככה גדולה נבחין במעלה מדורג מרוצף אבן, העולה אל בית שער ענק, הבנוי משלוש קשתות רחבות. מדובר בשער שנבנה על ידי תושבי העיר הכנענים במאה ה-18 לפני הספירה, והשתמר בצורה מרשימה כל-כך משום שהיה קבור תחת סוללת עפר מאוחרת יותר. ייחודו של השער הוא בכך שהוא בנוי מלבני בוץ שיובשו בשמש, ובעובדה שנבנה בצורה מקושתת. מדובר בממצא ארכיאולוגי מהשורה הראשונה, שכן עד למציאתו הייתה רווחת הסברה כי את הבנייה בקשתות המציאו הרומאים במאות הראשונות לפני הספירה. השער שלפנינו מוכיח כי גם הכנענים ידעו לבנות קשתות, כ-2,000 שנים קודם לכן.
מהשער הכנעני נמשיך בשביל המתון והחשוף לשמש. נעבור שוב ליד השער הישראלי |7| והחומה המרשימה, ובתוך 4-3 דקות נגיע אל בריכות שכשוך יפהפיות |10|. זהו המקום היחיד בשמורה בו מותר להתרחץ, ולכן מי שמעוניין לטבול במים הקרים יוכל לעשות זאת כאן. זהו המקום לסיים את סיפורה של העיר הישראלית דן.

המקרא אינו מספר לנו על חורבנה של העיר דן, אך מתוך ההקשר ההיסטורי והארכיאולוגי, ברור כי העיר חרבה בידי האשורים, כמו כל שאר ממלכת ישראל. בשנת 734 לפני הספירה מרד מלך ישראל פקח בן רמליהו באשור. בתגובה, ערך תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר השלישי מלך אשור מסע צבאי, בו החריב את חלקה הצפוני של ממלכת ישראל.

"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי, וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה" (מלכים ב', ט"ו, כט).

למרות שהעיר דן אינה נזכרת במפורש, ברור כי גם היא נחרבה באותו מסע צבאי אלים כמו הערים הסמוכות אליה. מתקופה זו ואילך נמצאו בתל שרידים דלים בלבד מתקופות מאוחרות יותר. לימים תתפוס העיר בניאס את מקומה של דן כעיר החשובה על  הדרך לדמשק וצפונה, ואילו העיר דן תינטש. התל והמעיינות ייקראו בשם הערבי תל אל-קאדי, כלומר תל השופט, המשמֵר את משמעות השם דן בעברית.


מבריכות השכשוך נמשיך ונלך בשביל מסודר ונוח, על פי השילוט אל היציאה מהשמורה. בתוך דקות ספורות נגיע חזרה אל הגשר העובר מעל ערוצו של נחל דן |3|, נחצה אותו ונשוב אל החניון המסודר |2|, שם ממתינה לנו המכונית.

המסלול מופיע בסדרת
60 מסלולי טיול בארץ התנ"ך


לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

מסלולים נוספים באיזור
Map
דרגת קושי
דרגת קושי
קלה.
משך הטיול
משך הטיול
4-2 שעות, כולל עצירות לקריאה ולימוד מעמיק.
אורך המסלול
אורך המסלול
כ-3 קילומטר.
עונה מומלצת
עונה מומלצת
מתאים לכל עונות השנה. לא בימות גשם, בגלל חשש משיטפונות ומהחלקה.
סוג המסלול
סוג המסלול
מעגלי.
רחצה במים
רחצה במים
יש.
איך מגיעים?

מגיעים לצומת המצודות בחלקה הצפוני של קרית שמונה, ופונים בה מזרחה לכביש 99, לכיוון מסעדה. נוסעים כ-8 קילומטר בכביש הצר העובר סמוך לקיבוצי אצבע הגליל, חולפים על פני הפנייה לקיבוץ דן, וכ-800 מטר אחריה פונים שמאלה, על פי השילוט לשמורת תל דן. אחרי כקילומטר אחד מגיעים לשער ראשון |1|, חולפים על פניו ונוסעים בכביש המתעקל שמאלה כ-500 מטר נוספים עד הכניסה לשמורה. משלמים בכניסה לשמורה, ומחנים את המכונית במגרש החנייה המסודר |2|, נקודת ההתחלה והסיום של המסלול.

אפשרויות הטיול במסלול:

רגלית

אופניים

רכב שטח

רכב גבוה

רכב רגיל

מושגים קצרים:

אנכרוניזם – שימוש במושג, ברעיון או בתוכן שאינו בזמנו הנכון. למשל, אם במחזה אודות התקופה הכנענית יהיה אדם שמשתמש במחשב, הרי שהמחשב הוא אנכרוניזם.

אגן היקוות - כינוי לשטח שמימיו מנוקזים על ידי מעיין, נחל או נהר. ניקוזו של אגן ההיקוות יכול להיעשות מעל פני האדמה, בערוצי נחלים, או מתחת לפני האדמה, בחריצים תת קרקעיים.

מילה סורית – עץ גבוה ועבה ממשפחת הזיתיים, הגדל על גדות נחלים, ומגיע לגבהים של יותר מעשרה מטרים. המילה הסורית נפוצה בארצות המזרח התיכון, ואילו בישראל ניתן למצוא אותה במקומות ספורים בלבד ליד מקורות הירדן ובגולן.

חלקלקה – קיר אלכסוני הצמוד לצידה החיצוני של חומת עיר מבוצרת, ומהווה תוספת לביצורי החומה. מטרת החלקלקה היא למנוע מן האויב לטפס על קירות החומה או לערער את יסודותיה באמצעות חפירה, וכן למנוע התמוטטות של החומה בגלל סחף ובלייה טבעית של הקרקע.